מאגר סיפורי מורשת

העלייה מעיראק 1951

נולדתי ב-1946 בעיר בגדד שבעיראק. הייתי הילד  הרביעי להוריי – שרה ומאיר מינא. אבא שלי עבד אצל סוחר ידוע והיה גם תלמיד חכם ומוערך בקהילה היהודית בבגדד. הוא היה אדם דתי וכתב מספר ספרי קבלה. כאשר אבא שלי היה בן שנתיים בשנת 1916 נרצח אביו שקראו לו יצחק באכזריות רבה על ידי ערבים. הם הכניסו את הגופה שלו לשק וזרקו אותה לנהר החידקל. אימא שלו (סבתא שלי) שהייתה בהריון בעת הרצח, נאלצה לעבוד לפרנסתה בתפירת בגדים. כך, היא גידלה חמישה ילדים לבד. זה כמובן היה קשה מאוד אבל הילדים גדלו לתפארת היצירה וכולם עלו לישראל והקימו משפחות.

בהיותו בן 20 התחתן אבא שלי עם אמי – שרה למשפחת שמש. היא הייתה אז רק בת 13. אביה של אמי הכיר את אבא שלי מבית הכנסת והסכים לחתן את בתו לאבא שלי בלי לבקש את הסכמתה. ולמרות זאת, הם חיו חיים נפלאים ביחד והביאו לעולם שבעה ילדים.

בתמונה: סבא חיים כתינוק

בפסח של שנת 1951 כשהייתי בן 5 עלתה המשפחה שלי לישראל במבצע שנקרא "עזרה ונחמיה". השלטונות בעיראק איפשרו ליהודים לצאת מן המדינה בתקופה של שנה בין 1950 ל-1951. היציאה הייתה מותנית בכך שכל הרכוש של היהודים היוצאים יישאר בעיראק ומותר להם לקחת איתם מזוודה אחת לכל בן אדם. אסור היה להוציא מהמדינה כסף, זהב, ותכשיטים.

אבא שלי היה קשור עם סוחר פרסי ומצא דרך להבריח דרכו לפרס תכשיטים ורכוש כדי שיגיעו לאחר מכן לאיש קשר בירושלים. יהודים רבים שהדבר נודע להם בקשו מאבא שלי לנצל העניין ולהעביר דרך הסוחר הפרסי רכוש לישראל, למרות שהיה ספק רב אם הרכוש הזה יגיע. בשלב מסויים, הודיעו לאבא שלי כי המשטרה העיראקית חושדת בו וכי הוא עלול להיעצר. לכן, הוא ברח מן הבית והסתתר אצל חברים בעיר אחרת. אמא שלי נותרה לבדה עם שישה ילדים שהגדולה בהן הייתה בת עשר והקטנה בת מספר חודשים. בנוסף, סבתא שלי מכיוון אבא – חנה – התאכסנה בבית שלנו בבגדאד.

כאשר אבא שלי הסתתר הגיעה הודעה לאמי שהגיע תורה של משפחתינו לעלות לישראל. היא בקשה להעביר הודעה על כך לאבא שלי אבל לא ידעה אם ההודעה תגיע. וכך, עם שישה ילדים קטנים, סבתא אחת ושתי מזוודות יצאה אמי, שהייתה בסך הכל בת עשרים ושש, באחד הבקרים לבית הכנסת בבגדאד. שם נהגו להתרכז העולים לישראל כדי לנסוע לשדה התעופה. כל הרכוש המשפחתי נשאר מאחור אבל היא הצליחה לקחת איתה את אחד מספרי הקבלה שכתב אבא שלי בכתב ידו.

כאשר הגיעה המשפחה לשדה התעופה גילתה לתדהמתה ולשמחתה כי אבא שלי קיבל את ההודעה והגיע אף הוא לשדה כדי לעלות לישראל. וכך הצליחה כל המשפחה לעלות לארץ בשלמותה. לאחר שהגענו לישראל ספרו לאבא שלי כי מספר ימים לאחר נסיעתינו חיפשה אותו המשטרה העיראקית כדי לעצרו. איזה מזל!!!

ילדות בירושלים 1951 – 1962

הגענו בטיסה ישירה מבגדד לישראל וכמו כל יתר העולים נשלחנו למחנה עולים באזור חיפה. במטוס ריססו אותנו בחומר מסריח שנקרא די די טי שהיה אמור למנוע, לכאורה, מחלות אבל זה לא הפריע למשפחתי לשמוח על ההגעה למדינת ישראל. עם הגעתינו הופנינו למחנה עולים אבל בגלל שלאמי הייתה כבר משפחה בירושלים יצאנו משם מהר מאוד ועברנו לירושלים וההורים שלי קנו דירה בשכונת סנהדרייה שהייתה אז על הגבול עם ירדן. אז כבר היינו משפחה של 7 ילדים. בשנים הראשונות בארץ אבא שלי שמר על הדת ונהג ללכת לבית הכנסת וללמוד תורה. במקביל הוא עבד כמנהל חשבונות בסוכנות היהודית ואנחנו למדנו בבתי ספר דתיים.

כעבור מספר שנים, אבא שלי עזב את הדת  ונעשה חילוני. לכן, עברנו ללמוד בבתי ספר חילוניים. ירושלים של התקופה ההיא הייתה עיר חצויה וגבלה עם ירושלים המזרחית שהייתה בשליטה של ירדן. לכן, בהרבה מקומות ראינו גדרות וחומות. סבתא וסבא שלי מצד אמי גרו בסמוך מאוד לשער מנדלבאום שהיה מעבר בין ישראל לירדן ומשם היינו רואים את החיילים הירדנים.

שוק מחנה יהודה ושוק הבוכרים היו השווקים העיקריים שם נהגנו לקנות ירקות ופירות. בגלל שלא היו אוטובוסים באופן סדיר אז בהרבה מקרים עזרנו לאימא שלי לסחוב סלים מהשוק. מדי יום ששי היה אחד האחים יוצא מוקדם מאוד בבוקר כדי לקנות פיתות עיראקית לשבת ממאפייה שהייתה בשוק הבוכרים. בשכונת סנהדרייה שם גדלתי בילדותי הייתה לנו קבוצת כדורגל ואני הייתי שוער שנחשב לשוער מצוין.

בתמונה: סבא חיים בבר המצווה שלו

שירות בצה"ל כולל לימודים בפנימייה הצבאית בחיפה 1962 – 1970

בשנת 1962 עברתי ללימודים בפנימייה צבאית ליד בית ספר הריאלי בחיפה. שם למדתי גם לימודים תיכון רגילים וגם לימודים צבאיים. בתקופה הזאת הייתי ישן בפנימייה ומגיע הביתה פעם בחודש.

בשנת 1965 התגייסתי לצה"ל קיבלתי ישר דרגה של רב טוראי בגלל הלימודים בפנימייה. בהתחלה הייתי בגולני. במסגרת שירותי בגולני השתתפתי בשנת 1966 במבצע בלבנון. בהמשך עברתי קורס קצינים וקבלתי דרגת סגן משנה. ב-1967 השתתפתי במלחמת ששת הימים כקצין מרגמות באיזור סיני. בקרב על עיר שנקראת אל עריש נפצעתי קל בראש כאשר ריקושט של כדור פגע בכובע הפלדה שהיה על ראשי. יצאתי מזה בנס. אלמלא כובע הפלדה הפגיעה הייתה יכולה להיות קטלנית.

אחרי מלחמת ששת הימים שירתתי כקצין בבסיס הדרכה ובהמשך עברתי לעבוד בממשל שכם. שימשתי בשכם כקצין מבצעים וכן כקצין האחראי על הקשר עם הכפרים בסביבת שכם מטעם הממשל הצבאי. במסגרת העבודה בשכם שיתפתי פעולה עם נציגי השב"כ שהיו שם ועזרתי להם במשימות של מניעה וסיכול טרור.

בתמונה: טקס סיום הפנימייה הצבאית.

עבודה בשב"כ 1970 – 1996

אחרי שירות של ארבע וחצי שנים בצבא (מתוכם שנתיים בשירות קבע) עברתי בשנת 1970 לעבוד בשב"כ.  התקבלתי לשב"כ בזכות ההיכרות שלי עם אנשי השב"כ שעבדו בשכם. בעת עבודתי בממשל הצבאי הצלחתי ללמוד לדבר ערבית באופן שוטף וזה חסך לי לימודים של חצי שנה באולפן מיוחד.

בתחילת  השירות שלי בשב"כ עבדתי כעובד שטח במגזר הערבי באזור בית לחם. התפקיד שלי היה להשיג מידע על מחבלים שרוצים לבצע פיגועים נגד מדינת ישראל ולעצור אותם כדי למנוע שפיכות דמים. לצורך איסוף מידע נדרשתי לשכנע אנשים לשתף איתי פעולה באופן סמוי ולמסור לי ידיעות. זאת הייתה עבודה קשה מאוד שחייבה השקעה של מאמצים בימים, בלילות , ובימי שבת וחגים. היה סיכון גדול בעבודה הזאת ופעם אחת אפילו היה ניסיון לחטוף אותי.

סיפור ניסיון החטיפה קרה כאשר אחד הסוכנים שהיה קשור אלי הציע להביא אלינו לפגישה את אחיו שהיה מחבל כדי שיסגיר את עצמו. נקבעה איתו פגישה בשטח באחד הלילות ולקחנו איתנו חיילים לצורך אבטחה. הם לא הגיעו לפגישה ובדיעבד הסתבר כי האיש תיכנן שאני אבוא לפגישה לבדי ואז הם יחטפו אותי וייקחו אותי כבן ערובה. הם ראו חיילים ולכן החטיפה לא יצאה לפועל. האיש נעצר והוכנס לכלא ואחיו המחבל המבוקש הצליח לברוח לירדן.

בתמונה: סבא חיים על רקע שכם.

בשנת 1972 הכרתי את בת זוגי לחיים – דינה – שעבדה אז במשרדי השב"כ בירושלים. הצעתי לה לצאת אתי לטיול בסיני והיא הסכימה אבל בתנאי שיהיה ברור שהיא מצטרפת לטיול ולא יהיה בינינו שום דבר בטיול הזה. הטיול נמשך כעשרה ימים אבל התנאי שהיא הציבה לא התקיים ותוך ארבעה חודשים התחתנו ומאז אנחנו ביחד.

בתמונה: חתונה של סבא חיים וסבתא דינה

המשכתי לעבוד בשב"כ ודינה עברה לעבוד במחלקת הביטחון של משרד החוץ. בשנת 1975 עברתי לעבוד בשכם ולכן עברנו לגור בנתניה. ב-18.2.74 נולדה בתנו אורית שהיא אימם של איתן ועילי נכדיי ובשנת וב-4.6.1975 נולד לנו אודי שהוא אבא לנכדיי – עמרי, אלה ואריאל.

עבדתי בשכם כשנה וחצי ואז ב-1976 יצאנו לשליחות של שלוש שנים בבוסטון שבארצות הברית מטעם המדינה ושימשתי כקצין הביטחון של הקונסוליה הישראלית שם. הילדים, אורית ואודי, היו בגן ילדים ישראלי שהיה בבוסטון ומיקי קם (השחקנית המוכרת) הייתה עוזרת גננת שלהם כאשר בעלה יהודה עדר למד במוסיקה באוניברסיטת ברקלי וגם עבד אצלי כמאבטח בקונסוליה.

בתמונה: אודי ואורית בגן הילדים עם מיקי קם.

השירות בארצות הברית איפשר לנו גם לטייל בארצות הברית וגם לחסוך כסף לקניית דירה.

בשנת 1979 חזרנו לישראל וחזרתי לעבוד בשב"כ בעיר חברון. כעבוד שנה הוחלט לקדם אותי לתפקיד במטה של המרחב בירושלים ובהמשך קבלתי תפקיד כמנהל (רכז נפה) על כל אזור בית לחם כאשר היו חמישה עובדי שטח תחת פיקודי. ב-5.10.1981 נולד בננו השלישי איתי.

עד 1987 שירתתי באזור בית לחם ובהמשך גם באזור שכם כמנהל נפה. בחלק מן התקופה הזו הייתי במשך כארבעה חודשים בנבטייה שבלבנון. השירות בלבנון היה קשה ומסוכן מאוד. עבדנו שם מסביב לשעון והיינו ישנים שעתיים בלילה. באחד הימים לקחתי עצור לבנוני שהסכים לשתף פעולה ברכב למחסום של צה"ל כדי לנסות לזהות מחבלים שיעברו במחסום. עמדנו שם יום שלם והעצור לא זיהה אף מחבל. לאחר שחזרנו לנבטייה הודיעו לי כי בדיוק במקום שעמד הרכב שלנו במחסום התגלה מוקש שהונח כנראה בלילה הקודם. במזל גדול הרכב שלנו לא על עלה על המוקש וכך ניצלו החיים שלנו.

ב-1987 יצאתי לשנת לימודים באוניברסיטת בר אילן שם למדתי מדעי המדינה. הייתי צריך ללמוד שנתיים אבל אז כעבור שנה ב-1988  בקשו ממני לחזור לעבודה ולקבל תפקיד בכיר של אחראי על אזור הצפון במגזר הערבי. המשרד שלנו היה בחיפה ונסעתי לשם מדי יום מכפר סבא. בתפקיד הזה למדתי הרבה דברים על הערבים בישראל שלא הייתי מודע להם קודם. ב-1991 עברתי לתפקידים ניהוליים נוספים במטה הש.ב.כ. בתל אביב ובשנת 1996 פרשתי מן השירות. לפני פרישתי הספקתי לסיים תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת חיה ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת באשר שבע.

מאז פרישתי אני עובד בתחום הביטוח בישראל כיועץ ניהולי בפרויקט שקשור למאגר מידע.

הזוית האישית

מכתב שכתב אבא של סבא חיים בעת לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה. למכתב מסר חינוכי חשוב וסבא חיים שומר אותו עד היום.