מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאם, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סיפורה של סבתי, אתי בן אלי.

סבתי אתי נולדה בבגדד, עיר הבירה של עיראק, בשנת 1946. כיום סבתא בת 76. יש לסבתא שלי שבעה אחים, חמישה בנים ושתי בנות. היא האחות האמצעית במשפחה, ילדת "סנדוויץ'". שם האם שולמית ושם האב סלאח.

סיפור העלייה לישראל

סבתי עלתה בשנת 1950 לארץ כשהייתה בת ארבע. היא אינה זוכרת את עיראק כיוון שהייתה ילדה קטנה. כשהגיעה לארץ עם משפחתה היא התגוררה במעברה למשך חודש ולאחר מכן עברה לגור עם משפחתה בדירה ביפו. סבתי למדה בבית ספר "שבי ציון" ביפו והייתה תלמידה טובה ושקטה. כשהיא הגיעה לגיל הנעורים עברה לרמת גן עם משפחתה ולמדה בתיכון "הבונים" שנמצא גם הוא ברמת גן.

בילדותה היא הייתה יוצאת עם החברים מהשכונה ועם האחים שלה לכל מיני משחקים שהדור של היום כמעט לא מכיר – כמו קלאס, חמש אבנים וכו'. כשסיימה את לימודיה בבית הספר הייתה אמורה סבתי להתגייס לצה"ל אך בסופו של דבר לא התגייסה בגלל שאביה היה איש דתי והוא לא הסכים שתתגייס. במקום הגיוס היא הלכה לעבוד בגן ילדים במשך מספר שנים ובמגביל ולמדה תפירה בזמנה הפנוי.

בזמן שעבדה בגן הילדים הכירה את סבא שלי, רוני, כשהייתה בת 18. סבא היה בצבא חובש קרבי ולאחר שהשתחרר למד מסגרות וקיבל הצעת עבודה מצה"ל ועבד שם עד שיצא לפנסיה. הוא הכיר את סבתי אתי כשהיה בגיל 26 ולאחר מספר חודשים הם התחתנו (כך נהוג היה). לאחר החתונה הם הכירו אחד את השנייה טוב יותר ועברו להתגורר ברמת גן.

עודד הלחמי

אחד האחים של סבתא שלי הוא עודד. עודד הוא אמן בן 84, יש לו מספר גלריות בארץ ובעולם. אפשר לבקר באחת הגלריות שלו שנמצאת כאן ממש ביפו. רוב האמנות שלו עוסקת בפיסול אך גם בציורים מרהיבים ומושקעים. חלק גדול מהיצירות שלו הוא תרם למוזיאון יהודי בבל.

הרחבת המשפחה

לאחר שנה של נישואים נולד אבא שלי, עופר. סבתא הייתה מטפלת באבא שלי בזמן שסבא היה מפרנס את המשפחה. לאחר מספר שנים נולדה דודתי יפית וסבתא דאגה לה ושמרה עליה. כשאבא ודודה גדלו והיו כבר יכולים לטפל בעצמם סבתא החליטה שהיא רוצה לשנות מקצוע והלכה לעבוד בעיריית רמת גן בתור פקידה בשנות ה 40 לחייה.

מלחמת המפרץ

בזמן מלחמת המפרץ שהתחוללה בין השנים 1990-1991 נפלה רקטה על ביתה של אחות של סבתא תקווה ז"ל. היא מספרת שהייתה אזעקה ואז היא שמעה רעש של פיצוץ חזק. לאחר מכן היא הלכה לטלוויזיה וראתה שמי שנפצע זאת אחותה, היא נסעה עם סבא לבית החולים לראות שתקווה בסדר ושלא קרה לה נזק רב. כל המשפחה הייתה המומה וכולם בכו ופחדו, במזל תקווה נפצעה קל ולא קרה לה נזק משמעותי. לאחר מכן נתנו לתקווה לגור זמנית בדירה שכורה עד שביתה יבנה מחדש.

הולדתי

בזמן עבודתה בעיריית רמת גן אני נולדתי (ליאם). בן לעופר (אבא) וציפי (אימא). סבתא מספרת לי שאימא שלי קיבלה צירים במהלך עבודתה וסבא שלי נסע לקחת את אימא שלי לבית החולים ואחריו גם סבתא וגם אבא שלי הגיעו. כשהייתי תינוק היא הייתה מטפלת בי ודואגת לי כמו הבן שלה. כך היא מספרת. לאחר שנה נולדה גם אחותי (אגם), שגם בה הייתה מטפלת ומשחקת אתה.

הפנסיה

כשסבתי הגיעה לגיל 67 היא יצאה לפנסיה (כעת היא כבר 8 שנים בפנסיה). היא הייתה הולכת עם סבא לעשות ספורט בכפר המכביה. היום היא מבשלת לכל המשפחה אוכל טעים שלמדה להכין במהלך השנים.

הזוית האישית

ליאם: נהניתי מאוד מהכנת התיעוד, למדתי להכיר טוב יותר את סבתא ואת סיפורה המעניין.

סבתא אתי: העבודה הייתה מבחינתי מאתגרת ומרתקת, למדתי מהו הקשר הרב דורי ואת פעולותיו המקסימות.