מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

אני תלמה בלו סבתא של נדב נולדתי בישראל בעיר ירושלים בתאריך 16.12.1953 בתאריך זה שלג כיסה את הרי ירושלים, הדרכים היו חסומות מכונית לא נסעה בכביש. צירי לידה אחזו את אימי, אבי נאלץ להוביל אותה לבית היולדות "משגב לדך", מרחק כאחד קילומטר מביתה.

הורי

אמי חנה בסה-מוצאה מעיראק מהעיר בצרה  עיר נמל השוכנת ב"שאט אל עארב" מקום מפגש הנהרות הפרת והחידקל. עלתה לארץ בעקבות פרעות ה"פרהוד".

אבי בנימין בסה, נולד בישראל חזר עם אמו לבגדאד, למד בבית ספר "שמאש" עלה לארץ בגיל 16 והתגייס לצבא הבריטי.

ילדותי

גדלתי בירושלים בדירת שני חדרים: סלון וחדר שינה, עם ארבע אחיות. למדתי בבית ספר הכרמלי במושבה הגרמנית סמוך לאבוטור, הגבול עם הירדנים עד 1967. בפרוץ מלחמת ששת הימים למדתי בכיתה ח', ההכנות למסיבת סיום בית הספר היסודי פסקו, מסיבת הסיום לא התקיימה. בילינו שישה ימים מלאים במקלט עמוס באנשים. מדי פעם אבי הצליח להביא לנו כיכר לחם. בהמשך למדתי בתיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.

בתום לימודיי התגייסתי לצבא, שרתי בחיל הקשר ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהותירה צלקות עד עצם היום הזה. נישאתי לוילי ונולדו לנו שלושה ילדים ויקי, יוסי (אבא של נדב) ואיתן.

הסיפור שבו הייתי רוצה להתרכז הוא סיפור עלייתה של אמי מעיראק לארץ: סיפור הברחתה לארץ.

סיפור עלייתה של אמי חנה בסה ז"ל

החיים בעיראק לפני העלייה לארץ

מפי סבתי:

"סבא שלי דוד כדורי, נולד בבגדד, היה סנדלר. מגיל קטן לימד אותו אביו את המקצוע ובמקביל למד קרוא וכתוב בבית מדרש. לאחר בר המצווה עבד כשוליה אצל אביו והתקדם עד לייצור נעליים ומכירתם. בגיל 19 נשא לאישה את סבתא שלי – עאלה (גליה), לבית אהרון גבאי ז"ל וצאלחה לבית משה פתיה ז"ל.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, בתקופת הטורקים – העותמאנית החלו בגיוס גברים מהרחובות ושלחו אותם למלחמה, רובם לא חזרו. סבא שלי ושני ילדיו נסעו להודו, וסבתי עם חלק מן האחים פנו לבצרה בדרום, משם המשיכו לכווית, שהייתה עיר מסחר יוקרתית. סבתא שלי תפרה ורקמה בחוטי זהב ובצבעים מגוונים את בגדי הנשים של השייכים, זכתה לאהדה ויחס חם מהן. כעבור מספר שנים סבא שלי הצטרף אליה  לכווית ומשם עברו לבצרה, שם נולדה חנה – אימא שלי (סבתא של נדב). סבא שלי עסק בסנדלרות, וסבתי עסקה ברקמה ובתפירה וכך התפרנסו בכבוד. בתחילה לסבא שלי היה דוכן בקרבת המשטרה, והוא התברך בלקוחות רבים שבאו לתקן נעליים. אך הימים השתנו, עיראק הפכה מנדטורית, ופרנסתם נפגעה, הכנסתם קטנה, וחייהם היו קשים, חלק מאחיה של אמי נאלצו לעזוב, ולהגשים את חלומם לעלות לארץ ישראל, ואילו סבא שלי וסבתי נשארו עם אמי ואחים נוספים בבצרה.

אמי למדה בבית הספר היסודי "אליאנס" השייך לרשת כי"ח (כל ישראל חברים), כשסיימה את הלימודים, לא היו בקהילה היהודית בתי ספר תיכוניים, היא נאלצה לפנות לבתי הספר של הערבים – מוסלמים, אך נדחתה. כאן החלו תלאותיה, מה לעשות? לאן תלך? היכן תלמד? היא נאלצה להמשיך ללמוד ב"אליאנס" לימודי תפירה וצרפתית שנתיים נוספות.

סבתי נהגה לנסוע לבגדד מדי פעם לצורך טיפולים, ובדרכה ביקרה אצל מכרים. אחת המשפחות שהייתה מקורבת אליהן הייתה "משפחת בכור" שידעה במה עוסק כל אחד מבניה.

בשנת 1939 פסח – ליל הסדר התקיים כהלכה בקרב יהודי בצרה, למחרת הסדר נהרו היהודים לבתי הכנסת לתפילת החג ואז החלו הצרות: מבעד לחלונות ביתם ראו ערבים מתרוצצים וצועקים "כלבים בני כלבים!" "המלך ע'אזי מת והיהודים עושים חג". מיותר לספר איזה חג עבר על היהודים, לראשונה החלו תחושות של פחד ואיומים על מוות ליהודים מצד ערבים. עד כה היו יחסי שכנות טובים בין היהודים לערבים. הפרעות ערערו את האמון בערבים והם הרגישו לראשונה נרדפים ומאוימים בדומה לאחיהם היהודים במדינות אחרות בעולם.

בסוף שנת 1939 החלה מלחמת העולם השנייה, תקופת היטלר והשואה. התנועה הנאצית התפשטה עד עיראק, בתקופת שלטונו של "רשיד עלי", שמונה על ידי הגרמנים, והוא שיתף פעולה והקים מפלגה שפעלה עם הנאצים ופגעה ביהודים באמצעות פוגרומים. המצב החמיר עד שנת 1941, הביזה הגדולה בבצרה "הפרהוד". הערבים בזזו ופרצו חנויות, לא נותרה חנות אחת בבצרה שלא פרצו אותה, ובזזו את הסחורה שלה. אחרי זה הרימו ראשיהם ובעיניים של חיות טורפות, הסתכלו על בתי היהודים, חיפשו ביזה, נשים ובחורות. חיי היהודים בעיראק החמירו, הרגישו כלואים ולכודים בקרב שונאים וצוררים נאצים. בתוך התלאות הללו הגיעו משחתות בריטיות ל"שאט אל ערב" , וערבים שהקפידו לקיים את רעיון החסות באיסלאם גייסו קו הגנה , ויצרו מתרס בין בתי היהודים לבין האספסוף הערבי המתלהם, וכך הצילו יהודים מהמתפרעים.

הבריחה

1942 הפחד על חייהם של בחורים ובחורות יהודים בבצרה גבר. היהודים פחדו שמשתפי הפעולה עם הנאצים, יפעלו להשמיד אותם. מחשש לחייהם קמה תנועה ציונית בלתי – לגלית בבצרה ובבגדאד, שפעלה להציל יהודים ולחלץ אותם לארץ ישראל.

בלי שום קשר לתנועה, אינני יודעת איך סבתי ראתה את הנולד, ספק אם על דעת כל המשפחה או על דעתה בלבד, היא לקחה את אימי ונסעה לבגדד, ושם פנתה למשפחת "בכור". נודע לה שיש להם בחור בשם "עזרא בכור" שיש לו קשרים עם ה- סי.איי.די. בבגדאד – מודיעין, השב"כ העיראקי. סבתי פנתה לעזרא: "הייתי רוצה שחנה בתי תיסע לישראל לאחים שלה". חשוב לציין שאמי לא הכירה את אחיה שמימשו את חלומם לעלות לארץ, ועלו לארץ ישראל טרם הולדתה. הקשר היחיד שהיה לה עימם היה בהתכתבות בערבית בכתב רש"י, כי זה מה שלמדו. תשובתו של עזרא לאמי: "אין בעיה הערבים להוטים אחרי שוחד, בצע – כסף. תמורת 16 דינרים מחר יהיה לחנה פספורט (דרכון) רשמי וכשר ".

אחרי יומיים אמי, חנה קיבלה את הדרכון שלה.

"מה הלאה?" שאלה סבתי את עזרא.

עזרא קבע לסבתי ולאימי שעה ומקום להיפגש. אימי וסבתי הגיעו למקום, והנה אוטובוס גדול עומד שם ועולים אליו נוסעים ערבים. פחד אחז את סבתי, פניה הלבינו. "אל תדאגי! בין הערבים האלה יש שליח יהודי ובתך  חנה תגיע למקום שאת רוצה" אמר עזרא לסבתי. מי יודע איזו נשיקה מרה הייתה בין סבתי לאמי בשעת עלותה לאוטובוס ברגע הפרידה.

וכאן החלו התלאות של אמי כנערה יחידה. האוטובוס נסע, והיא נערה בת 16, מוקפת ערבים, בודדה:

אילו מחשבות עלו במוחה?

כמה חששות ליוו אותה?

מה יעשו לי אם יגלו את זהותי מלמלה בליבה?

יהרגו אותי.

במהלך כל הנסיעה חששה לחייה, שלא תראה יותר את אימא שלה, ואיך יתכן שאימא שלי – עאלה, שלחה אותי כך?

הנסיעה ארוכה, איזה פיק ברכיים היה לה לאורך כל הנסיעה?

מה יהיה הסוף?

דרך כ- 800 ק"מ מבגדד לירדן.

חלפו חמישה ימים כנצח עד שהגיעו לגבול ירדן. האוטובוס נעצר ואמא שלי, חנה פרצה בבכי מרורים:

היכן אני?

מי יאסוף אותי?

בעודה ממררת בבכי, היגיע שליח ואמר לה: את חנה?

אל דאגה, באתי לקחת אותך לירושלים. ואכן לקח אותה לאחיה יעקב בגבעת שאול.

עד לקבלת הבשורה שהתה סבתי בבגדד בציפייה לדעת מה עלה בגורל אמי, בתה , חנה. עם קבלת הבשורה, שחנה הגיעה לירושלים, חזרה סבתי לבצרה וכולם תהו איפה חנה? בחיוך מהול בצער ענתה סבתי: "חנה אחותכם, הגיעה לאחיכם בארץ ישראל בשלום, היא נמצאת בירושלים". עם כל הצער מהפרידה, שמחו האחים שאחותם חנה, ניצלה מידי ערבים, והגיעה לארץ ישראל.

בראשית ימיה בארץ, שהתה בגבעתיים אצל אח נוסף, שם עבדה ב"מספרו" סיגריות מתוצרת הארץ. לאחר מכן שבה אל אחיה יעקב שגר בירושלים. לימים שדכו לה את אבי ובשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הותר לו לצאת למספר שעות ולשאת לאישה את אימא שלי בבית אחיה, בנוכחות עשרה למניין. אמי ואבי חיו בירושלים וגידלו חמש בנות לתפארת.

תמונת חתונה של סבתא חנה

עאלה-סבתא של סבתי (אימא של חנה)

חנה-אימא של סבתי. הגיבורה שבאמצעות כוח האמונה והתקווה, ראתה רחוק, גילתה אומץ לב והצילה את חנה.

סוף דבר

בשנת 1950, במבצע עזרא ונחמיה עלו סבי וסבתי עם יתר ילדיהם לארץ ישראל וכך מימשו את חלומם לשיבת ציון ואיחוד המשפחה. בתחילה השתכנו במעברות, בתלפיות בירושלים ובפרדס כץ, התפרנסו ורכשו בתים.

סבתא חנה ז"ל עם בעלה – סבא בנימין ז"ל, שניים מאחיה ואחיין

המסר לדור הצעיר

מאז ומתמיד חלמו היהודים להגשים את הרצון לעלות אל הארץ המובטחת.

הרצון העז להגשים את חלומם, היה מלווה פעמים רבות בתלאות, בפרידות בלתי רצויות, מהורים, מאחים. בעקבות גילויי האנטישמיות, הם ניסו בכל דרך לעלות לארץ. עלו בדרך בלתי לגאלית, עברו דרכים, ומסעות  קשים, עד להגשמת חזונם.

סיפור עלייתה של אמי, הוא חלק מן הפסיפס התרבותי העשיר, והמרתק של הקהילות היהודיות השונות, שנאלצו לעקור מביתם ולעבור מסע תלאות רצוף בייסורים, ובחשיפה לסכנות. הסיפורים הללו מחזקים את הצורך להעביר מדור לדור את חשיבות הבית והמקום, שנועדנו לחיות בו, בארץ ישראל, מולדת העם היהודי. הסיפורים הללו הם מקור הנביעה שלנו ועלינו להמשיך ולחפש בשורשים כשירו של יענק'לה רוטבליט:

"בן אדם כעץ שתול על פני המים,

שורש מבקש,

בן אדם כסנה מול השמים,

בו בוערת אש…"

שושלת היוחסין של סבא חנה – שלושה דורות

הזוית האישית

מפי נדב: סבתא העבירה לי את הסיפור של אימא שלה, שהיא סבתא רבתא שלי וגילתה לי את סיפור העלייה של אימא שלה – חנה ז"ל, שהתגלה לה מדודה רק לאחר מות אימא שלה. המפגש הדו שבועי שלי ושל סבתא חיבר אותי לשורשים של משפחתי, מצד אבי יוסי. יחד בנינו את הסיפור, אני תרמתי לסבתי את הידע שלי במחשב, וסבתא סיפרה את סיפור חנה ז"ל, אימא שלה. ציפיתי למפגש זה עם סבתא מדי יום שלישי, ואני שמח שהייתה לי ההזדמנות להשתתף בפרויקט זה – הקשר הרב דורי. מהסיפור של סבתא שלי, אני מבין שחשוב להעביר את הסיפורים מדור לדור ולהכיר את ההיסטוריה המשפחתית גם בדורות הבאים.

סבתא תלמה: המפגש עם נכדי נדב, היה מפגש מעורר געגועים לעברי, שחלקו היה עלום. באמצעות המדיה חשפנו פרטים מתקופת ה"פרהוד". מצב היהודים המשגשג לפני הפרעות, והשינוי לרעה לאחר הפרעות. פרטים שהוסיפו והשלימו את סיפור עלייתה של אמי חנה ז"ל, סבתא רבתא של נדב. חשוב להמשיך ולחבר את הדור הצעיר לשורשים ולחשוף את השוני בין חיי הילדים אז לבין חיי הילדים היום. במהלך העבודה המשותפת שלי עם נדב, נכדי, חווינו חוויה משותפת של חשיפת מידע אודות שורשינו. יחד עם נדב צללתי אל קורות אמי וחוויותיה עד לעלייתה לארץ.

העברת הסיפור לדור הצעיר. הגעגועים, הקשיים שליוו את היהודים, אומץ הלב להגיע לארץ בכל דרך בחשאי. הוא סיפורם של יהודים רבים שהגיעו מארצות הגולה. רבי יהודה הלוי משורר בספרד המוסלמית היטיב לבטא את כיסופיו וגעגועיו לציון במילים אלו:

"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?,..

יֵקַל בְּעַינַי עֲזֹב כָּל-טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְבִיר נֶחֶרָב!"