מאגר סיפורי מורשת

שמי אליאור ירימי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סיפורה של סבתי, יפה ירימי, ועליית משפחתה לישראל מעיראק.

ההורים של סבתי נולדו וגדלו בעיראק. אימא שלה נולדה במוסול, ואבא שלה נולד בעיר בגדד. אימא של סבא רבא שלי נפטרה ומשפחתה של אימא של סבתי אימצה וגידלה אותו כאילו היה בנם.

ההורים של סבתי התאהבו, ובגיל 17 החליטו להתחתן. הם קיבלו מענק חתונה מצבא עיראק, היות ואבא של סבתי היה חייל בצבא עיראק. סבא של סבתי היה אורג וצובע שמיכות צמר בעיראק, הוא היה מוכר אותן בשוק לפרנסתו.

בשנות החמישים של המאה ה-20, היהודים בעיראק פחדו מפרעות ומכך שיכולה להתפתח שוב שואה כנגד היהדים, לכן, במבצע שנקרא "מרבד הקסמים", הם קיבלו החלטה לעזוב הכל ובאישון לילה לעלות לארץ ישראל – עם מה שעל גופם בלבד, ללא רכוש. ההורים של סבתי עלו עם שתי בנותיהן הקטנות, יחד עם כל המשפחה המורחבת.

כשעלו לארץ, הושיבו אותם במעברה בקרית אתא. תחילה הם ישנו באוהלים, אחר כך התיישבו במבנים קטנים שבהם היה חדר ומטבח, השירותים היו בחצר. במבנה זה הם גידלו את שלושת בנותיהם הראשונות. בשנת 1953 הם קנו דירה ושם סבתי ושאר אחיה נולדו.

סבתא שלי היא בת רביעית מתוך שבעה ילדים. שמותיהם: שושנה, שרה, רבקה, סבתא, כרמלה, נחום ויורם. אבא שלה עבד בוולקן (מפעל ליציקת אמבטיות) ואימא שלה הייתה תופרת לאנשים בגדים, היא עבדה עד שעות מאוד מאוחרות של הלילה, וזאת כדי לעזור בכלכלת הבית.

סבתא סיפרה לי שאבא של סבתי היה מביא חלוות ושוקולד השחר, כשזה רק יצא לשוק ועדיין אנשים לא הכירו את המוצרים. היות ולא היה כסף לקנות בגדים, אימא של סבתי תפרה עבור הילדים את הבגדים והם העבירו את הבגדים מהאח הגדול ועד לקטן.  בזמנה של סבתי לא הייתה טלוויזיה ועל הבנות הייתה מוטלת חובת מטלות הבית וגידול שאר האחים הקטנים. לסבתא שלי הייתה ילדות טובה ושמחה, היא נולדה וגדלה בקריית אתא בבית הוריה, שקיים עד היום.

היו לסבתי המון חברות והמורות תמיד אהבו אותה. המורות אהבו לבקר את ההורים של סבתי והיה נהוג אז לארח עם כיבוד כיד המלך. סבתא למדה בבית ספר העצמאות שבקריית אתא 12 שנים. היו בבית הספר לימודים מקצועיים כמו תפירה וגם מקצועות עיוניים. סבתא שלי, בדומה לאימא שלה, אהבה מאוד תפירה ולכן בחרה ללמוד בזה.

משפחתה של סבתי הייתה משפחה מסורתית, בכל יום שישי אמא שלה הדליקה נרות ואבא שלה עשה קידוש. לאחר ארוחת השישי היו יושבים כולם בחדר, במיטות עם שמיכות, אוכלים פירות ומקשיבים לסיפורים מבית אבא בעיראק. סבתי ואחיה היו מרותקים מכל הסיפורים והיו יכולים להקשיב לאבא שלהם במשך שעות.

סבתא הכירה את סבא שלי כשהייתה בת 17 במרכז "שביט" בקרית אתא וביקשה רשות מאבא שלה להתחתן. כך היא התחתנה עם סבא שלי בגיל 18 באולמי "רון" בתאריך 18.3.1971. באותה התקופה לא היה נהוג שהבנות ישרתו בצבא. לאחר שהתחתנו, סבתא וסבא שלי נשארו לגור בקריית אתא, אבל עברו לגור בבית אחר. בגיל 19 ילדה סבתי את בנה הבכור צדוק. לאחר חמש שנים נולד בנה השני יוסי, לאחר שלוש שנים נולד בנה השלישי, אבא שלי ערן.

לסבא וסבתא שלי יש משלושת ילדיהם שישה נכדים: לירון, מאי, אליאור, אופיר, ושתי אחיותיי התאומות אמילי ויובל.

הזוית האישית

אליאור: בשאלות ששאלתי את סבתי הבנתי כמה הילדות שלה הייתה שונה בהרבה משלי. הבנתי כמה קושי היה לפני שנים ועם זאת הילדות הייתה שמחה והסתפקו במועט. עניין אותי שכל דבר חדש בעבר נראה כמו פלא וכולם התלהבו ושמחו. כיום הדברים הרבה יותר זמינים ונגישים ולפעמים אנחנו לא באמת מעריכים את המשמעות שלהם. אני גם מבין שיש עוד הרבה מה ללמוד מעברה של סבתי ועל משפחתה.