מאגר סיפורי מורשת

שמי טטיאנה פרינקו ונולדתי בתאריך 31.01.1957 באוקראינה, בעיר ניקולייב.

לאימי קראו לידיה, ולאבי קראו איואן. אמא שלי נולדה בתאריך 08.03.1930 באוקראינה באזור מיקולאיב בכפר יבקינו. ואבא שלי נולד בתאריך 23.11.1926 באוקריאנה, אזור מיקולאיב בכפר נובומיכאילובקה.

ילדות

בילדותי היו לי חברים רבים מהכיתה ומהשכונה, אבל יש לי שני חברים שאנחנו עדיין חברים איתם. אחד מהם למדנו יחד בכיתה, והשני היה חבר עוד מימי הילדות בהם שיחקנו יחד בחצר בשכונה. אלה החברים הכי טובים שלי עד היום. החברים שלי גרו לא רחוק ממני, אז התראינו פעמים רבות במהלך היום. עם החברים בחצר, שיחקנו "באנר הפוך", "חובב עיוור", "שודדי קוזאקים". כשהיינו ילדים, לא היו לנו טלפונים, אז שיחקנו עם חברים אמתיים, לא עם חברים וירטואליים ובילינו יותר זמן בחוץ. מכיתה א' הלכתי לבית ספר מספר 10. הוא רק נבנה ונפתח, ואחרי כיתה ד' הכיתה שלי הועברה לבית ספר אחר, למספר 8. שני בתי הספר האלה, היו לא רחוקים מהבית שלי והיו לי חברים רבים בכל אחד מבתי הספר. בבית הספר למדתי מקצועות רבים: מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, וגיאוגרפיה המורים בבית הספר זכורים לי כסימפטיים, ידידותיים, והתייחסו אלינו בצורה טובה מאוד. בשיעורים למדנו נושאים חדשים ומעניינים. כל הילדים הקשיבו בהנאה, אבל אם מישהו הפר משמעת, הוריו נקראו למורה או למנהל.

הלכנו לבית הספר לבושים במדי בית ספר. עבור הבנות זו הייתה שמלה חומה, עם צווארון וחפתים לבנים וסינר שחור ליום יום ולבן לאירועים חגיגיים. מבית הספר יצאנו לטיולים שונים, ובחגים עשינו מסיבות מהנות.

אני עדיין זוכרת את המורה הראשונה שלי, ואנחנו עדיין שומרים על קשר עם המורה האחרונה, ואפילו אני וחבריי לכיתה לשעבר, הולכים לבקר אותה מדי פעם . בבית הספר הייתה לנו קפיטריה. במהלך ההפסקה הגדולה, שנמשכה חמש עשרה דקות, הספקנו לאכול ארוחת בוקר. כל הילדים רצו לשם בהמון רעש. אחרי הלימודים, הייתה לנו אפשרות לאכול ארוחת צהריים בבית הספר והאוכל היה טעים מאוד ובריא.

החיים באוקראינה

בעבר אהבתי להאזין להרכבים כמו "חבר'ה עליזים", "מאי רכה", "שיר לסיה", "לבבות שרים". והקשבנו לאנסמבל שזאת קבוצה של אנשים, שעלו לבמה וניגנו בכלים שונים: תופים, גיטרה, פסנתר, והיה גם פרפורמר. ויחד הם שרו יפה מאוד ובכנות. נהגנו לבלות במסיבות עם מוזיקה פופולרית עליזה, רקדנו ריקודים קצביים וגם ריקודי סלואו. צפינו בטלוויזיה, הקלטנו מוזיקה בטייפ, שמענו מוזיקה בנגנים, הלכנו לקולנוע ולתיאטרון, וביקרנו בפילהרמונית.

בעירנו היה בית קפה "פרוחלדה" (מהמילה קירור) שהיה פופולרי מאוד ונהגנו לבלות שם, הגישו גלידה טעימה ומשקאות שונים. הלכנו גם לגן החיות. בקיץ הלכנו לנהר לשחות. באותה תקופה לא היו טלפונים כמו עכשיו, אז כתבנו מכתבים על נייר, סגרנו אותם במעטפה והכנסנו אותם לתיבת הדואר. כדי להתקשר לעיר אחרת היה צריך ללכת למוקד טלפוני בינעירוני, להזמין שיחה, לחכות לחיבור ואז רק אחד יכול היה לדבר. לרגל החגים כתבנו כרטיסי ברכה לאנשים שאנו מכירים, חברים וקרובי משפחה.

כשהייתי צעירה בצבא באוקראינה עדיין לא שירתו. סיימתי בית ספר פדגוגי ועבדתי בגן כל חיי. במהלך עבודתי  רק בשני גנים, באחרון עבדתי ארבעים וחמש שנה עד כה. אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת ילדים, אני אוהבת לשחק איתם, לראות אותם נהנים ולבלות איתם זמן. לאחר סיום הלימודים יצאתי לעבוד, ולמדתי במכון הפדגוגי, ושם הכרתי את בעלי לעתיד. זה קרה במסיבה, באתי עם החברים שלי, והוא בא עם החברים שלו. הוא הזמין אותי לרקוד, ואז ביקש רשות ללוות אותי עד הבית. כך התחיל הקשר בינינו. הלכנו יחד לקולנוע, ביקרנו בתיאטרון. לאחר היכרות ארוכה יותר, פגשתי את הוריו והוא פגש את שלי. ואז נאלץ להתגייס והלך לצבא, ואני חיכיתי לו.

כעבור שנתיים הוא חזר מהצבא והתחתנו. לאחר זמן מה, הבן שלנו נולד, קראנו לו יבגני. וכעבור שבע שנים נולדה בתנו אניה. הזמן טס בלי לשים לב, אניה גדלה,התחתנה ונולד לנו נכד יפה: אנדריי. אניה והנכד עברו לישראל, ובעלי

יורי ואני נשארנו באוקראינה בעיר ניקולייב שבה אנחנו גרים כיום.

כחלק מעיסוקי תמיד אהבתי לסרוג, ולאחרונה גיליתי תחביב חדש, סריגה עם חרוזים. אני מאוד אוהבת את סוג הפעילות הזה, זה דורש תשומת לב והתמדה. במשפחתי יש אייקון של ניקולאי הקדוש, אייקון זה עובר מדור לדור כבר שלושה דורות .

מקום מגוריי כיום הוא באוקראינה ואני מגיעה לארץ כדי לבקר את הנכד, הבת, והחתן שלי. הם גרים כאן יותר מעשר שנים, ואני מבקרת אותם לפחות פעם בשנה. השנה הגעתי בחורף במפתיע לישראל, אבל אז פרצה מלחמה בארצי, ולכן נותרתי בישראל כמעט שנה.

לא מזמן חזרתי לאוקראינה שעדיין במלחמה. מלחמה – מוות וחורבן, המלחמה הזאת גורמת לנו לחיות בפחד מתמיד, ולצער בלתי הפיך, מבוגרים וילדים מתים בהפגזות, בעלי חיים מתים, האויב הורס לנו את הבתים בהם אנו גרים, מחריב בתי ספר וגני ילדים. באזור שבו אני גרה, התרחשו פיצוצים שגרמו נזק להרבה בתים. כמו כן, נפגע המכון לבניית ספינות בניקולאיב, כאשר המבנה נהרס וכל החלונות והדלתות התפוצצו.

באזורים שבהם גרו חברים שלי היו גם הרבה נחיתות של פגזים, יש הרבה הרס בבתי מגורים, וכמעט כל המוסדות האקדמיים הגבוהים בעיר נהרסו. המלחמה הביאה הרבה כאב וחורבן. אנו מתפללים שהמלחמה תסתיים ונשוב לחיות חיים נורמליים בלי פחד.

הזווית האישית

אנדרי: היה לנו מאוד נעים לכתוב ביחד את העבודה, וגיליתי הרבה דברים על סבתא שלא ידעתי על החיים שלה, וזה חיזק את הקשר שלנו. אני מאחל לסבתא רק בריאות ושלום באוקראינה ושהמלחמה הזו כבר תגמר.