מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם, שמי רחל ואני רוצה לספר לכם על סיפור העלייה שלי מאיראן לישראל.

נולדתי בעיר טהרן שבאיראן בשנת 1948. השם שניתן לי היה נהיד, שם של כוכב, ובעברית – כוכב נוגה. עם עלייתי לארץ שמי הוחלף על ידי המורים לרחל, כמו שמות כל בני המשפחה. אני הסבתא של כפיר וגרה כיום ברעננה.

העלייה שלי עם הוריי, שלושת אחיי ואחותי לישראל

אבי, יעקב אוהל נולד בשנת 1915 בעיר המאדן שבאירן. אמי מרים (שמה הוחלף בישראל, מהשם גילן) נולדה בשנת 1926 בעיר קאשאן שבאיראן והתייתמה מאמה כשהייתה רק בת 5. דודתה, שהיתה ערירית, לקחה על עצמה את גידול כל ילדי המשפחה.

עלינו לישראל בהיותי בת שנתיים, בשנת 1950. אחי הבכור מנשה היה בן 6, אחותי הדסה הייתה בת 4 ואחי אייבי בן 8 חודשים. החורף של שנת 1950 היה אחד הקשים בישראל. זו היתה שנה גשומה במיוחד, ירד שלג והיה קר מאוד. כשהגענו לישראל, המדינה העבירה אותנו למקום שנקרא "שער העלייה", לאוהל.

זה היה מקום אליו העבירו עולים חדשים שהגיעו לארץ. החיים באוהל היו קשים מנשוא: בלי מים זורמים, בלי חשמל, בלי שירותים, בלי מטבח. חדר אחד ובו מספר מיטות ברזל, שקיבלנו מהסוכנות. אמי הייתה אישה יפה מאוד, אישה צעירה בת 25 מטופלת בארבעה ילדים קטנים, באוהל שהתנאים בו היו קשים מאוד.

השפה העברית לא היתה שגורה בפינו, השיח בין השכנים היה קשה ולא מובן מפני שבאנו ממדינות שונות. באוהל שהינו כחודש ימים וניסינו להתאקלם. לאחר המגורים באוהל המדינה העבירה אותנו למעברת רמת השרון, לצריף בן חדר אחד. באותם ימים היו הרבה מאוד מעברות בכל מקום. זה היה אמור להיות מעבר לזמן קצר מהמעברה למקום מגורים קבוע. למי שלא יודע, גם החיים בצריף הקטן לא היו קלים. חדר אחד בלי שירותים סניטריים, בלי מים זורמים, בלי חשמל וכו'. חם מאוד בקיץ וכפור אימים בחורף, כמובן בלי חימום. המעברה היתה באמצע שום מקום, רק פרדסי תפוזים מסביב, ולנו היתה הזכות לאכול מהם. במעברה הקימו גני ילדים ובתי ספר. אני עם אחיי ואחותי למדנו במסגרות. שם למדנו את השפה העברית, חשבון ועוד. מכיוון שאני הייתי תלמידה מצטיינת, הקפיצו אותי כיתה. מפעם לפעם נשלחו אלינו מתנדבים שעזרו להורים בעצות לטיפול בילדים, לימוד השפה העברית והדרכה באופן כללי.

למרות שהחיים במעברה היו קשים, יש לנו הרבה זכרונות טובים. כולנו היינו באותו מצב כלכלי ונפשי. באנו ממדינות שונות, אבל היה לנו אחד את השני. שלא כמו היום, לא היתה טלויזיה, צעצועים, רדיו, טלפון, מחשב או אינטרנט. שיחקנו כל הילדים בחוץ עם כדור שיצרנו מסמרטוטים, או משחקים אחרים מדברים שמצאנו ברחוב. השמחה בין הילדים היתה רבה.

מכיוון והאוכל לא נמצא בשפע, אני זוכרת שאמי הייתה שולחת אותנו, את הילדים, מוקדם מאוד בבוקר לעמוד בתור לקבל חלב או לחם. המדינה חילקה לעולים החדשים תלושי מזון ועם זה היינו צריכים להסתדר. ברור שלא קיבלנו מה שרצינו. ממתקים, בשר או עוף לא היו בנמצא. אגב, גם ביצים לא היו, קיבלנו אבקת ביצים ועם זה היינו צריכים להסתדר.

באתם ימים שלטה במדינה מפלגת מפא"י ברשות ראש הממשלה דוד בן גוריון. מסיפורים של אבי, הגזענות באותם ימים היתה נפוצה. מפלגת מפא"י היתה מורכבת מאשכנזים שראו בנו, הספרדים, אנשים נחותים עם תרבות לא שווה לתרבות האשכנזית. מעניין שגם כיום הספרדים מרגישים עדיין בגזענות נגדם, ולכאורה כל מה שקורה היום בממשלת "ליכוד" החדשה.

זה בא לידי ביטוי למשל, בקבלת עבודה: כשהגיע אדם ספרדי ללשכת עבודה, אמרו לו – "לך הביתה אין עבודה בשבילך". כשהגיע אשכנזי לקבל עבודה הוא נענה בחיוב. את האשכנזים העבירו למושבים וקיבוצים במרכז הארץ ואת הספרדים העבירו ליישובי הספר בצפון ובדרום. אבי, שבא מאיראן, לא הצליח זמן רב לעבוד ומכאן שלא היה לנו כסף למחייה. אני זוכרת בברור את הצעקות והתחינות לעבודה. באיראן מצבנו הכלכלי התדרדר מכיוון שהמפעל שהיה ברשות אבי עלה באש ואנחנו נשארנו חסרי כל. זאת היתה אחת הסיבות לעלייתינו לישראל. מקום חדש – התחלה חדשה.

במעברה גרנו כחמש שנים. בהיותי בת שמונה, עברנו לגור בבית קבוע בנווה מגן שברמת השרון. בינתיים אבי יעקב הצליח להשיג עבודה כרצף בחברת "סולל בונה" ואמי מרים עבדה כעוזרת לגננת. הבית היה בן שני חדרי שינה, מטבח, שירותים מקלחת והול. הייתה שם גינה והינו מאושרים שם מאוד. יש לנו זכרונות טובים מאוד. עד היום ילדיי וכל שאר הנכדים זוכרים את בית סבא יעקב וסבתא מרים (גילן) ובעיקר את ריח התבשילים הפרסיים המדהימים של אמי.

את שנות בית הספר היסודי עברתי בנווה מגן, שם למדו ילדים ממשפחות מבוססות שרוב האבות בהן שירתו בצבא הקבע. תמיד הסתכלתי על הבנות בכיתה וכל כך רציתי שגם לי יהיו הבגדים והנעליים כמו שלהן. מכיוון ולי היתה אחות גדולה ממני בשנתיים, הדסה, הבגדים עברו אליי וכמו כן הנעליים. את הנעליים היו חותכים בבוהן כדי שיתאימו לי. דרך אגב, גם לתיק בית ספר לא זכיתי.

בגמר כיתה ח’ נרשמתי לבית ספר למזכירות "אלפא" בתל אביב, וכבר אז התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כמו קטיף בשדות ושמירה על ילדים, כדי לעזור להוריי לממן את לימודיי. אחרי כשנה וחצי, לפני בחינות הגמר, הצלחתי למצוא עבודה בתנועת המושבים. במשרד זה התחלתי ממש מלמטה וכמו כל אתגר בחיי התקדמתי ולאט לאט עליתי והגעתי לתפקיד מרכזת חטיבת הנוער של התנועה. את משכורתי הראשונה השנייה והשלישית וכן הלאה הקדשתי לצרכים של הוריי.

בהגיעי לגיל 24, החלטתי לצאת לחופשה של שלושה חודשים באנגליה, שם גרה אחותי הדסה. זו הייתה חוויה עצומה, פעם ראשונה שיצאתי מגבולות הארץ למקום לא מוכר, בלי ידיעת השפה האנגלית, עם מזג אוויר קר מאוד מאוד. לאט לאט גמלה בלבי ההחלטה להישאר בלונדון. בתחילה עבדתי בבית חולים במחלקת טיפול נמרץ למרות שלא היה לי שום מושג מה לעשות וגם את השפה לא ידעתי. העבודה היתה מעניינת ומאתגרת. אחרי כשישה חודשים עזבתי את בית החולים לטובת עבודה בחברה לביגוד. בעל החברה, יהודי, הסכים לקבל אותי לעבודה בהנהלת חשבונות למרות שלא היה לי ידע בתחום. כמו שאני יודעת, עבדתי קשה וניהלתי את כל הקשור במכירות.

נחזור קצת אחורה. כשהגעתי לאנגליה, הכרתי בחור בשם לסלי שהחליט לטוס לדרום אפריקה לשלוש שנים. נשארנו בקשר ויום אחד הוא הציע לי לבקר אותו בדרום אפריקה. הסכמתי, טסתי אליו ושם פרחה האהבה. חזרנו ללונדון ואחרי כשישה חודשים טסנו להתחתן בישראל.

מכיוון שלא הייתה באפשרות המשפחות שלנו לעזור לנו כלכלית, היינו צריכים לחפש דרכים להגדיל את ההכנסות שלנו. חודש לאחר נישואינו, עלה רעיון לפתוח דוכן לאוכל בשוק שהיה פתוח כל יום ראשון. מוקדם מאוד בבוקר, בקור מקפיא העמסנו את האוטו באוכל שהכנתי ויצאנו לדרך. העבודה בשוק בכל יום ראשון היתה קשה, אבל סיפקה לנו הכנסה יפה.

בשנת 1978 נולד בנינו הבכור טל, שלימים הקים משפחה עם מורן והביא לעולם שלושה ילדים: כפיר, בר ותמר. טל עובד בחברה אמריקאית, במעבדה, מרוצה מאוד וגר ברעננה. תמיר נולד ב-1981 התחתן עם יעל ולהם שני ילדים: יובל וגאיה. הם גרים בבאר שבע. תמיר עובד בחברת החדשות של הטלוויזיה.

בשנת 1984, כשטל היה בן 6 ותמיר בן 3, עלינו חזרה לישראל, ומאז אנחנו גרים ברעננה. בתנו לימור נולדה ב-1987, היא נשואה למשה ולהם שלושה ילדים: בן ואיתי תאומים זהים, ומיקה הקטנה.

בהגיענו לישראל הוצע לי ללמד עברית לדוברי אנגלית. ואכן מאז כבר 35 שנים אני עושה את עבודתי בשמחה. בעלי לסלי עבד מעל 20 שנים כמורה לדוברי אנגלית בחטיבת "השחר" בהוד השרון. לזכותו ייאמר שהיה מורה מעולה ואהוב מאוד על הילדים וההורים. רק לפני שנה יצא לפנסיה בגיל 75.

כיום לסלי ואני בפנסיה, מעבירים את זמננו בין הילדים והנכדים, וכמובן עושים הרבה ספורט. אנחנו משפחה גדולה מאושרת ומלוכדת, נפגשים כמעט כל שבוע והיחסים בין כולם טובים מאוד והלוואי ויימשך כך. אני אוהבת את כולכם, ילדיי נכדיי ובני ביתכם.

הזוית האישית

כפיר הנכד המתעד: היה מעניין מאוד לעבוד עם סבתא, למדתי הרבה דברים על העבר שלה ונהניתי מאוד. אני מאחל לסבתא שתמיד תהיה בריאה ומאושרת.

סבתא רחל: אני מאחלת לכפיר שיגדל ויגשים את חלומותיו.