מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יהודית גרגיר, נולדתי בשנת 1950 בעיר בנגזי שבלוב.  שם משפחתי מבית הוריי הוא פלאח. יש לי ארבעה אחים ושלוש אחיות, שמותיהם לפי סדר הגילאים הוא: תמר, יהודית, דינה, שולי, אורי, יגאל, רחמים, ואלי. שמות הוריי הם מיסה ואברהם פאלח. אבא שלי היה בתקופת השואה יחד עם אמו ואחיו במחנות ריכוז עד שמדינות המערב במלחמת העולם השנייה שחררו אותם, אין לי הרבה מידע על הנושא כי אבי לא אהב לשתף אותנו בסיפורים אלו.

בשנת 1950 עלינו לארץ ישראל עם הוריי, דודיי וכל משפחתי באונייה "קוממיות". בהגיענו לארץ שיכנו אותנו במעברות בבאר יעקב, חיינו בצפיפות רבה וללא פרטיות. בנוסף, באותה תקופה החלה מגפה קשה בשם "פוליו". חיידק הפוליו היה בתוך מי השתייה והרחצה והיה פוגע במיוחד בילדים קטנים ובתינוקות. אני הייתי בת שנתיים באותו זמן, אני ואחותי נדבקנו במחלה.

אחותי דינה הבריאה אך אני לעומתה נותרתי משותקת ברגל ימין עד היום. כל תקופת ילדותי עברתי עשרות ניתוחים ברגליי על מנת לנסות להציל את מצבי אך לצערי שום ניתוח לא עזר. ביליתי זמן רב בבתי חולים כאשר כל ניתוח דרש כמעט שנה אשפוז בבית החולים. בזמני האשפוז שלי הכרתי המון ילדים בבית החולים שהיו במצבי וניסינו להעביר את הזמן יחדיו. היו תקופות שאפילו נהניתי להיות בבית החולים כי המצב בבית היה קשה מאד, ושם, בבית החולים, דאגו לי לאוכל חם ומיטה לישון בה.

לאחר תקופה ארוכה בבאר יעקב העבירו אותנו לשיכון קטן בתל מונד. שם קיבלנו הוריי ואחיי דירה קטנה שנוכל לגור בה. היינו המון נפשות והיה לא פשוט להתגורר בתנאים האלה,  אך הייתה בבית הרבה שמחה, היינו אני אחיי וחבריי ולמרות הנכות שלי שיחקנו במשחקים כיפיים כמו קלאס, מחניים, קפיצה בחבל ושלוש מקלות. למרות שהייתי משותקת ברגל אחת הצלחתי לבצע את דרישות המשחק.

בכל השנים הראשונות בבית הספר לא הייתי נוכחת. פספסתי חומר רב, לא הבנתי שום דבר מהחומר הנלמד. אחותי דינה בכל בוקר סחבה אותי על הגב בגלל שלא יכולתי ללכת ולא היו לי קביים עדיין. בכל שנות ילדותי ההורים שלי לא עשו לי הנחות בגלל שהייתי נכה, גידלו אותי להיות ילדה רגילה ועצמאית כמו כולם. כך לדוגמה נתנו לי לצבוע את הבית, לתקן תקלות שהיו, לעשות כביסה, לבשל ולעזור לאבי בחנות. בזכות כך שהתייחסו אלי כשווה בין שווים, מעולם לא היו לי רגשי נחיתות בשל היותי נכה.

בתקופת הנעורים שלי נשלחתי לעבוד על מנת לעזור בפרנסת הבית. אבי היה עיוור, למרות היותו עיוור הוא היה מורה לדקדוק בחו"ל ובארץ ישראל הייתה לו מכולת. אני נשלחתי לעבוד בקטיף ובבית אריזה וגם בהיותי בוגרת יותר עבדתי במפעל של תפירה, שם הייתי מצטיינת ושלחו אותי לפריז ללמוד תפירה, עד היום המקצוע שלי הוא תופרת.

לצערי הרב לא שירתי בצבא כי בזמני לא גייסו נכים לצה"ל ואמרו לי: 'תתרמי לצבא בכך שתביאי בנים שיתגייסו לצבא'. במלחמת ההתשה ב-1970 עברתי ניתוח והייתי מאושפזת בבית החולים, שם פגשתי את בעלי לעתיד שאיתו אני עד היום. התחתנו בשנת 1972 ועברנו לגור בתימון. נולדו לנו שלושה ילדים: שני בנים ובת אחת. גידלנו אותם חלק מהזמן בתימון וחלק בגני תקווה ששם אנחנו גרים עד היום, כיום יש לנו עשרה נכדים ואנחנו 50 שנה יחד. התחביבים שלי הם נגרות, יצירת מחרוזות, ציור, תפירה, מפגשים חברות ויציאה לקניות.

במשפחה שלנו החפץ שעובר מדור לדור זה השופר של סבא רבא שלי, שעדיין אנחנו שומרים אותו אצלנו. בנוסף, אנחנו שומרים גם תפילין וטלית שהיו גם של סבא וסבתא שלי.

עד היום אני תופרת בביתי ומקבלת לקוחות להנאתי ובעלי בפנסיה ועוזר לי בתעסוקה היום יומית. החלום שלנו הוא לראות את הנכדים שלנו בריאים ושלמים . אנו שמחים בשבילם ורוצים להשתתף בשמחתם.

הזוית האישית

נועם הנכד המתעד: מאוד נהנתי לראיין את סבתי לסיפור התיעוד, גיליתי כל כך הרבה דברים על הילדות שלה שלא ידעתי קודם.

סבתא יהודית: מאוד נהניתי מכך שנכדי ראיין אותי, בדרך כלל הוא לא ממש מתעניין בסיפור חיי אז שמחתי מאוד שהוא בחר בי לתכנית.