מאגר סיפורי מורשת

סבתא אהובה זהבי מספרת לנכדתה ליה:

"נולדתי בשנת 1943 בעיר עדן, עדן נמצאת בין שני הימים ים סוף והים ההודי והיא הפכה להיות מרכז מסחר לכל האניות. כל אוניה שעברה בנמל הייתה צריכה לשלם מס, דבר שסיפק תעסוקה לתושבים ופרנס אותם היטב. עדן הייתה אז קולוניה בריטית בתימן. קולוניה בריטית הייתה האזור שנשלט על ידי הבריטים. 

 .

 

"אבא שלי היה חייט, סבא שלי היה קצב ושאר בני המשפחה, עסקו במסחר. היהודים בעדן חיו ברווחה כלכלית ברובם. מאחר וכולם היו אנשי מסחר מצבם בדרך כלל היה טוב. היו אנשים שעסקו בצורפות והיו אנשים שעסקו בדייג."

לשאלתי את סבתא, "מה גרם לכם להחליט לעלות ארצה?" היא ספרה לי על הפרעות ביהודי עדן:

"בכ"ט בנובמבר 1947 בעקבות החלטה של עצרת האו"ם לפיה תחולק ארץ ישראל ותוקם מדינה יהודית על חלק ממנה, החלו בעדן פרעות ביהודים. בפרעות נרצחו 82 יהודים ורבים נפצעו, חנויות של היהודים נבזזו ובתי כנסת, בתים ובתי ספר נשרפו ורוקנו מתוכנם. בעקבות אירועים אלה החליטו יהודים רבים לעלות ארצה. כך עלינו למדינת ישראל בשנת 1948 והגענו ישר למעברת עתלית. ממעברת עתלית עברנו לירושלים וגרנו במאה שערים, שם גרנו בערך שנתיים.

 

בשנת 1950 היינו ממקימי המושב אליקים, החיים שם היו מאוד קשים הגענו לשם ביום גשום והיה קר מאוד… גרנו באוהל הוא דבר מאוד נדיר במדינת ישראל וידוע כאחד החורפים הכי קרים שהיו. ואז נכנסו לבתים שעדיין לא היו גמורים, אבא סיים את הבנייה כפי יכולתו. השלג הגיע לגובה של מטר.

 

בעדן, המקום ממנו הגענו היה מאוד חם הטמפרטורות הגיעו ל-50 מעלות ולחות מאוד גבוהה. לעתים אנשים היו ישנים על הגגות על מנת להצטנן. באותו חורף, אבא שלי נאלץ לקפוץ מהחלון כי אי אפשר היה לצאת מהדלת והוא היה צריך לפנות את השלג. כדי שנוכל לצאת לשחק ולהצטלם בשלג. מאחר ולא היה שם איפה לקנות מצרכים והייתה תקופת צנע מאוד קשה אז אנשים למדו להסתדר בכוחות עצמם. למשל: אבא שלי בנה טבון לאפיית לחמים ופיתות (קוריוז הזרעים שהיינו מקבלים לזריעה ההורים היו מבשלים ואוכלים את זה).".

"חלק גדול מהתושבים נלקחו לעבוד בסלילת כבישים והחלק האחר יצא לחרוש ולזרוע. בתקופה זו אבא שלי עבד בתור חקלאי. לכולם היה קשה בעבודתם ולכן הם עזבו את אליקים. על אף שהמקום היה מאוד יפה (פריחה, כלניות  ורקפות…) גם אנחנו עזבנו את אליקים והגענו למעברה לרמלה לתקופת מעבר ומשם ללוד. בלוד זה המקום שגרנו בו וזה בעצם היה הבית.

 

"ללוד הגענו משפחה של 5 ילדים והאח השישי נולד שם. הבית היה קטן וחמוד מאוד עם גינה מקסימה שההורים גידלו בה כל  דבר אפשרי, אם זה בננות, שזיפים, זיתים, לימון גדול וענק וכל שנה זרענו בוטנים בצלים צנוניות ואפונה. על אף שהבית היה קטן בביתנו התארחו אנשים רבים כי הבית היה חם ומכניס אורחים. האזור כולו היה מלא בעצים כמו עצי זית, תאנים וסברסים.

 

את הסברס, שהיינו קוטפים (אחרי שלמדנו איך קוטפים) וזוללים. קוטפים סברסים כך: לוקחים מקל שמים בקצהו קופסת שימורים מכניסים לסברס ומסובבים… מאחר וזו הייתה תקופת צנע גם פה אנשים למדו לחיות בכוחות עצמם למשל לנו היה לול תרנגולות וברווזים ועצי פרי.

 

סבתא אהובה:

שמחתי לספר לנכדתי על הילדות, על המקום בו נולדתי ועל סיפור העלייה המשפחה של המשפחה לארץ ישראל. אני יודעת שהרבה מהסיפורים היו חדשים לליה לחלוטין אבל בהחלט היה מעניין. העבודה נתנה הזדמנות לשתינו לשחזר סיפורים, להסתכל באלבומים המשפחתיים וללמוד עוד על סיפור המשפחה ועל הקהילה היהודית בעדן בכלל ועלייתם ארצה.

הנכדה ליה:

השנה לקחתי חלק בפרויקט הקשר הרב דורי עם סבתי אהובה זהבי אמה של אימי. בתחילת הפרויקט לא ידענו על מה נעשה את העבודה, חשבנו על כמה נושאים ובסוף החלטנו לכתוב על העלייה מעדן לישראל ועל הסיפור המשפחתי. סבתא סיפרה לי על הדרך ועל המסע שלה עם משפחתה. הרבה מהסיפורים היו חדשים לי כמו למשל הסיפור שירד שלג בישראל. למדתי על אבא של סבתי, על המקצוע שלו בעדן, שם הוא היה חייט. למדתי גם שסבתי ומשפחתה אירחו אנשים רבים בביתם.

 

בזכות תכנית "הקשר הרב דורי", הקשר שלי עם סבתא התחזק. סבתא מגיעה אלינו כמעט כל יום שלישי וברביעי אנחנו הולכות ביחד לבית הספר. נהנתי לעבוד עם סבתי על הפרויקט, למדתי עליה ועל המשפחה הרבה דברים חדשים.

קולוניה: "קולוניה (או מושבה בעברית, אשר יש להבדיל בינה לבין "מושבה" ו"מושב" במשמעותן כצורת התיישבות ישראלית) היא חבל ארץ הנמצא תחת שליטת ישות מדינית המרוחקת ממנו גאוגרפית. במשמעותה המודרנית, קולוניה מתאפיינת על פי רוב בשליטת מדינה זרה על חבל הארץ כתוצאה מכיבוש, המלווה ביישוב מתיישבים מארץ האם תוך קיפוח זכויותיהם של ילידיו המקוריים. המונח קולוניה קשור קשר הדוק למונחים קולוניאליזם ואימפריאליזם".

תשע"ה