מאגר סיפורי מורשת

צבי בן חץ סבא של נגה מספר:

נולדתי ב י"ג בשבט תש"ד, 07/02/1944, בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים להורי טובה ומנחם רוזנברג.

שם משפחתי הוחלף מ- רוזנברג ל- בן חץ. וזאת, להנצחת סבי מצד אבי שנקרא חיים צבי.

צבי בן חץ – סבא של נגה – ירושלים, 2015, גג בית כנסת החורבה בעיר העתיקה

רקע משפחתי

אבי ז"ל יליד צ'כוסלובקיה (1910) עלה לארץ ישראל בשנת 1935 כמשתתף במכבייה השנייה, זו הייתה אחת הדרכים להערמה על הספר הלבן שגזר בין היתר על מניעת עליית יהודים לארץ ישראל. התפרנס כ חייט בגדי גברים, מקצוע אותו רכש בצעירותו.

אמי ז"ל גם היא ילידת צ'כוסלובקיה (1912), עלתה לישראל בשנת 1934 היישר לירושלים, מקצועה היה כובענות.

סבי וסבתי מצד אבי נפטרו בצ'כוסלובקיה בהיות אבי ילד צעיר. סבי וסבתי מצד אמי נרצחו בשואה בשנת 1942 במחנה ההשמדה מיידנק סמוך לעיר לובלין בפולין.

הורי ז"ל נישאו בשנת 1937 בירושלים, והקימו את משפחתנו, אחותי הבכורה רבקה ואני הצעיר צבי.

הוריו של סבא צבי – טובה ומנחם רוזנברג (בן חץ), ירושלים 1966

משפחתנו גרה בשכונת הבוכרים ברחוב דוד  25 – הרחוב המרכזי בשכונה.

  החצר המושלגת בשכונת הבוכרים, ירושלים 1949

זיכרונותי הראשונים, הינם מתקופת מלחמת השחרור בה הייתי בן ארבע שנים, זיכרונות אלה הותירו בי כנראה רושם עז ביותר, שכן אין לי זיכרונות מוקדמים ואף לא זיכרונות מהתקופה שמיד לאחר אותה מלחמה.

שכונת הבוכרים הייתה שכונת תפר ובין בתיה המזרחיים וקו שביתת הנשק עם ירדן היה מרחק של מאות מטרים חשופים עם בנייה דלילה ביותר כאשר מנגד ניצב בניין בית הספר לשוטרים ומעבר לו ודרומה צפינו בבנייני האוניברסיטה בהר הצופים.

דירתנו שכנה בתוך אחד החצרות של שכונת הבוכרים, סגנון בנייה שאפיין את כל השכונה. החצר בנוייה סביב שטח ציבורי המיועד לשבילים ולגינון, לכל חצר גם בור מים המספק את צרכי הדיירים, שירותי "בול פגיעה" משותפים וכמובן שער כניסה מרכזי. "החצר שלנו" הייתה בבעלות משפחת רובינוף והדיירים מכל קשת עדות ישראל: בוכרים כמובן, פרסים, עיראקים ואשכנזים בני היישוב הישן ואשכנזים זה מקרוב באו. ריח הבישולים לשבת ומגוון זמירות השבת חרוטים באפי ובזכרוני לעד. האחווה, הרעות והעזרה ההדדית, הלוואי והיו מתקיימים בימינו אלה.

שער הכניסה לחצר היה רחב עם קשת עליונה מעוצבת ושתי דלתות עץ עם בריח גדול, למיטב זיכרוני השער היה פתוח בכל שעות היממה, אך עם גבור המתיחות לאחר הכרזת המדינה היו נועלים לעת ערב את השער. עם פרוץ הקרבות זכינו לאש ישירה משכונת שייח ג'ראח שכוונה לחלונות  המזרחיים של החצר וכן פגזי מרגמה שהומטרו על השכונה. עד מהרה החליטו הורי למודי הסבל מתוצאות השואה על בני משפחתם שנשארו בגולה ולא עלו ארצה, להעביר את המשפחה ל"חנות" של אבא ולמעשה הפכנו לפליטים נמלטים מאימת המלחמה.

בית המלאכה של אבי היה ברחוב אבן שפרוט בקומה הראשונה של מבנה בו שלש קומות כאשר קומת הקרקע הכילה שלש חנויות וביניהן המכולת של לרנר, חנות העופות של כהן והחנות שלנו. בקומה הראשונה התגוררה ד"ר מונין-וכסלר שהיתה רופאת המשפחה של כל הסביבה וכמובן גם של משפחתנו.

ה"חנות", שכל גודלה כ 15 מטר רבועים חולקה לשניים בעזרת וילון בד, החלק הקדמי שימש את עסקי החייטות והחלק האחורי שימש למגורים, שינה ואכילה. גם האזור אליו נמלטנו כמו כל ירושלים המערבית זכה להפגזות עזות מצד הלגיון הירדני והזיכרון הראשון שחרוט בזכרוני הוא שבעת הישמע אזעקת התראה להפגזה, עטפו אותי בשמיכה והובלתי אחר כבוד לקומה הראשונה לדירה של ד"ר מונין ושכבתי בתוך האמבטיה בחדר הרחצה שהיה מוקף מכל עבריו בקירות ובגג כדי לגונן על הילד הקטן, אירוע זה חזר מספר פעמים ואיני יכול לשכוח אותו.

כידוע, זמינות המזון בירושלים בזמן מלחמת השחרור הייתה מוגבלת ולמעשה ירושלים הייתה עיר נצורה. המזון חולק במשורה על ידי תלושי מזון אזוריים, המשמעות כלפי משפחתנו הייתה שאנו לא יכולים לקבל אספקת מזון במקום אליו נמלטנו, בעזרתו האדיבה של שכננו – מכלת לרנר – איכשהו התקיימנו, אך באספקת לחם היה קושי רב. אני זוכר היטב את משאית הלחם שמביאה אספקה למכולת ואמי ז"ל כשאני על זרועותיה מתחננת לנהג ומבקשת כיכר לחם, תן לי רק חצי כיכר התחננה, אך פניה הושבו ריקם, מחזה זה לא יישכח ממני לעולם. יש האומרים במשפחתנו שקניית לחם וחלות לשבת בכמות מופרזת עד עצם היום הזה היא תוצאה של האירוע המסופר.

בצילום: צביקה לאחר מלחמת העצמאות, ירושלים 1949

לתיעוד זה קראתי בשם: מעגלי ירושלים שלי, איזה מעגלים?

שירותי הצבאי היה במסגרת הנח"ל שבו גרעין של חברי בני עקיבא, בנים ובנות ממקומות שונים בארץ התלכדו לכדי חבורה אחת. השירות הצבאי כלל שירות צבאי פעיל וכן תקופת עבודה בקיבוץ שלוחות.

בקיבוץ הכרתי את רעייתי לעתיד: לאה דוידוביץ מרחובות. משפחתה של לאה הגיעה לרחובות בשנות השלושים של המאה ועשרים במסגרת עליית סיטקוב.

לאחר השחרור מהצבא החלטנו להינשא וזה קרה בפורים קטן בשנת 1965. לימים נולדו לנו שלושה ילדים: גילה, ניצן ועודד – אבא של נוגה.

סבא צבי וסבתא לאה בחתונתם פברואר 1965

השכלתי החקלאית הביאה אותי לעבוד במכון למחקר חקלאי – מכון וולקני – במשך כ – 14 שנה,לאחר מכן עברתי לסטארט-אפ בתחום ההנדסה הגנטית לחברה בשם "ביוטכנולוגיה כללית" ובה שימשתי בתפקידי ניהול בכירים עד לפרישה לגמלאות בגיל 74.

ובכן, חלק משירותי הצבאי במסגרת הנח"ל היה בנח"ל המוצנח – גדוד 50 ולאחריו ביחידת מילואים, חטיבה 55 גדוד 66. החטיבה והגדוד הוקמו זמן קצר בלבד לפני מלחמת ששת הימים ורובו מורכב מיוצאי הנח"ל המוצנח.

אביב 1967 ייזכר כ תקופה מתוחה מבחינה ביטחונית ובשיאה גויסו כוחות מילואים רבים שהמתינו לעת פקודה (תקופת ההמתנה),גם אנו מילואי הצנחנים הצעירים גויסנו ובבוקרו של שישי ליוני מצאנו את עצמנו על גבעות גבעת ברנר חגורים במצנחים לקראת צניחה בדרום אל עריש. "היעד הוחלף", אמר המג"ד יוסי יפה ז"ל והגדוד עולה לירושלים, אכזבה רבה בקרב החיילים, לא נזכה לרקע אדום לכנפי הצניחה, אמרו ולא ידעו במה יזכו.

מצאנו את עצמנו בחצרות בתי שכונת בית הכרם מקבלים תדרוך לא מפורט על משימתנו כאשר הרגשתי האישית כמי שהוריו גרים בירושלים המופגזת היא, הנה אני זוכה להגן על הורי היקרים שכה דאגו לי במלחמת השחרור. מעגל ראשון נסגר.

תוך כדי ההתארגנות, נשמעת קריאה: מי כאן ירושלמי? ובקול גדול: מי כאן ירושלמי? למרות שמאז נישואי ללאה רעייתי עברתי לרחובות עדיין הרגשתי ירושלמי (אגב, כאשר אני נשאל מאיפה אתה? אני עונה: ירושלמי שגר ברחובות). נלוותי לקצין המבצעים ונכנסו לאחד המרתפים שבו התרכז פיקוד החטיבה ונשאלתי, האם אתה מכיר נקודת ציון מסוימת שצוינה על גבי מפה טופוגרפית ובה יש להציב את כוח המרגמות שאמור לתת סיוע לגדוד בעת פריצתו לבית הספר לשוטרים? כמובן שהכרתי ומצאתי עצמי מורה דרך לא רק למחלקת המרגמות אלא כנווט לאוטובוסים שהובילו את הגדוד והתברברו בסמטאות שכונת הבוכרים עד למקום הפריקה במעלה רחוב בר אילן דהיום. ובכך, המעגל שנפתח במלחמת השחרור בירי משייח ג'ראח לכוון שכונת הבוכרים ונסגר בהשתתפותי בכיבוש גבעת התחמושת ושכונת שייח ג'ראח.

כחלק מההערכות לפריצת גדרות הגבול וכניסה לבית הספר לשוטרים, התחילה סוללת המרגמות אליה הצטרפתי כמורה דרך להפגיז את היעד  ובתוך דקות ספורות חטפנו אש נ"ס (נגד סוללות) מהצד הירדני. מירי זה היו נפגעים רבים ואני בתוכם, לאחר טיפול ראשוני בתא"גד פוניתי לבית החולים "שערי צדק " ולמעשה סיימתי בכך את חלקי במלחמה. לאחר מספר ימים חזרתי למסדר סיום שנערך על הר-הבית.

תעלות לחימה בגבעת התחמושת, ירושלים 1967

  ירושלים 1967, הנפת דגל ישראל במרומי הכותל

חברי המשיכו במערכה הכבדה על גבעת התחמושת וביחד עם שאר לוחמי החטיבה חברו אל מובלעת הר הצופים והמשיכו לעבר העיר העתיקה והכותל המערבי וכאן נסגר מעגל נוסף – אני נולדתי בבית החולים האוניברסיטאי בהר הצופים ולימים נכדנו הבכור: ניב, נולד גם הוא בבית החולים שנפתח מחדש לאחר תשע עשרה שנות הכיבוש הירדני.

ירושלים 2017, צביקה בטקס הצנחנים במלאת 50 שנה לשחרורו ירושלים

ולסיום, אודה ולא אבוש, ירושלים לפני ששת הימים, לא הייתה בעיני ירושלים שלי היא הייתה עיר רדומה, מוזנחת וחסרת טמפרמנט, לא ראית בה את עתידי ובקלות רבה הלכתי אחרי רעייתי לרחובות, אין הדבר כן היום, ירושלים מכורת לבי וכמאמר מרטין לותר קינג:"יש לי חלום".

מעל פסגת הר הצופים  אשתחוה לך אפיים 

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים! 

אלפי דורות חלמתי עלייך,  לראות, לזכות, באור פנייך! 

ירושלים, ירושלים,  האירי פנייך לבנך! 

ירושלים, ירושלים,  מחורבותייך אבנך!

מילים: אביגדור המאירי

מאז יציאתי לגמלאות אני לומד בבית מדרש לגימלאים ומשלים חוסרים בתחומי היהדות, בנוסף רעייתי ואני מטיילים בארץ ובעולם ורווים נחת מכל בני המשפחה: ילדים נכדים ונינים.

רחובות, שמעוני 12, סבתא לאה וסבא צביקה, אפריל 2022

סבא צבי וסבתא מטיילים

הזוית האישית

סבא צביקה: מרגש ומיוחד להיפגש עם נכדתי בבית הספר ולהכין ביחד את המסמך אודות אחת מתקופות החיים שלי ולהעביר לדור השלישי.

נוגה: אני מאוד התרשמתי מזה שהקשר הרב דורי ממש מקרב בין הילדים לסבים ולסבתות ומלמד על העבר של המשפחה וזה מאד מעניין לדעת את ההיסטוריה שלנו.