מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה פישלזון (טייכמן), נולדתי בעיר "לנוביץ" בפלח "וולין" בפולין (היום האזור שייך לאוקראינה).

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אבא שלי, אברהם טייכמן, הרגיש שמשהו עומד לקרות באירופה, היטלר עלה לשלטון בגרמניה, התחילו להתנכל שם ליהודים וההתנכלויות החלו להגיע גם לפולין.

אבא שלי הצליח לכבוש את ליבו של נציג יק"א, שהוסיף אותנו לרשימת המשפחות שיהגרו לדרום אמריקה באמצעות העמותה. הייתי אז בת שבע והיינו במשפחה חמש בנות ושני בנים.

יק"א ("החברה היהודית להתיישבות") היא חברה שהוקמה על ידי הברון הירש בשנת 1891, במטרה לסייע ליישובם של יהודים פליטי האימפריה הרוסית באמריקה ובעיקר במושבות הברון הירש בארגנטינה (ויקיפדיה). העמותה המשיכה לפעול לאחר מותו של הברון הירש ונציגים של יק"א הגיעו מהמרכז בורשה לעיר לנוביץ, הם חיפשו משפחות שיסכימו להגר מפולין לדרום אמריקה, בה היו המון אדמות לא מיושבות.

                  אברהם טייכמן

הגענו לארגנטינה בסוף חודש מאי 1938 באונייה גדולה ששמה היה "אסטוריאס". המסע שלנו התחיל בעיר ורשה ממנה נסענו לעיר הנמל גדנסק, ממנה שטנו באונייה לנמל דובר באנגליה, שהינו שבוע באנגליה ולאחר מכן עלינו על האונייה הגדולה בנמל סאות' המפטון בדרכנו לארגנטינה, יחד עם עוד הרבה מהגרים שעזבו את אירופה.

כשהגענו לארגנטינה היינו שבוע בעיר הבירה "בואנוס איירס" ומשם נסענו דרומה 610 ק"מ למקום ההתיישבות, נסענו 12 שעות ברכבת. הברון הירש הקים מספר מושבות בארגנטינה בהן התיישבו המשפחות היהודיות שהיגרו ממזרח אירופה. קיבלנו משק חקלאי באחת המושבות בשם "ריברא", קיבלנו משק גדול של 1200 דונם, עם בית קטן, עץ אחד, באר מים, בקר, סוסים, כלי עבודה ועוד.

היינו שש שנים במשק ועזבנו, כיוון שבשנתיים האחרונות לשהותנו במשק הייתה בצורת, האדמה הייתה אדמת טרשים ויבשה. תנאי האקלים לא היו טובים. שטחי המושבות נמכרו לברון הירש בזול והיהודים שהתחילו להתיישב באזור בשנת 1904 עברו קשיים רבים עד שהצליחו לעבד את האדמה, הם גרו בבורות בשנים הראשונות עד שבנו בתים וחפרו בורות מים.

במהלך השנתיים האחרונות לשהותנו במשק, רוב המתיישבים שהכרנו עזבו, גם האחים הגדולים שלי עזבו ועברו לגור בבואנוס איירס. ההורים שלי נשארו במשק איתי, עם אחי הקטן דב ואחותי רוסה.

יום אחד אבא שלי יצא לשדה ומצא מספר פרות וסוסים מתים, הם אכלו עשבים שוטים שהיו רעילים ומתו. אבא היה מיואש והחליט לעזוב את המשק. היה עליו להחזיר ליק"א את כל הציוד שקיבל. בשנת 1943 עזבנו את המשק והגענו לבואנוס איירס, שם אבא שכר דירה וכל המשפחה עברה לגור יחד.

בבואנוס איירס אבא עבד במסחר ולא הרוויח הרבה כסף, הוא מכר צמר ועורות והחליט לחפש עבודה אחרת. הוא עבד בכמה עבודות, היהודים באותה תקופה עסקו במספר עבודות: כמו מכירת שמן מבית לבית, קונים סחורה בסיטונות ומוכרים את הסחורה בפריפריה סדינים מגבות וכו', העבודה הזו לא מצאה חן בעיני אבי, עד שאימא שלי שיכנעה אותו שכדאי להקים מתפרה. אמי הייתה תופרת והיא תפרה לנו הילדים את הבגדים, היא לימדה את אבי ואת אחי הגדול חוסה לתפור ויחד עם אבא הם פתחו מתפרה, הם עשו הרבה טעויות וקילקלו הרבה בגדים עד שלמדו לתפור.

אחר כך עברנו לדירה גדולה עם חצר גדולה מקדימה ומאחורה ובקומה השנייה הייתה המתפרה. היו לנו שתי עובדות במתפרה וגם אחותי יהודית הצטרפה אליהם ומזה התפרנסנו.

אבא היה אדם פעיל חברתי. כשעברנו לבית הגדול בבואנוס איירס הוא התחיל להיות פעיל יותר, הוא היה עסוק כל ערב בנושאים קהילתיים שונים. בבית הכנסת הוא התיידד עם אדם עשיר ויחד הם הקימו בית כנסת חדש ובית ספר לעברית, אבא היה פעיל בקרן קיימת והמגבית המאוחדת ובהרבה תחומים נוספים, היה מפשר בין אנשים, הרבה אנשים היו באים להתייעץ איתו. אבא היה אוטודידקט (אדם שלומד בעצמו), הוא למד עברית (כבר באירופה), ארמית, רוסית, פולנית, וקצת ספרדית.

לפני שעלינו לארץ ישראל ערכו לאבא שלי מסיבת פרידה, כ-150 איש באו להיפרד ממנו. היות והיה פעיל ציוני ומאד אהבו אותו רשמו אותו ב"ספר הזהב" על מנת לתת לו כבוד. ספר הזהב נמצא ב"מוסדות היהודים" בירושלים, בספר היו רושמים יהודים שרצו לכבד אותם על פועלם.

אבא קיבל את התעודה כשעלינו לארץ. אימא שלי קיבלה מזוודה שנשארה אצלי הרבה שנים ואני קיבלתי תיק מחברים של ההורים, תיק מעור קרוקודיל שנמצא אצלי עד היום.

ספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל הוא אוסף שמות של אישים וארגונים שתרמו תרומה נכבדה לתנועה הציונית. הרישום בספר מהווה אות הוקרה לנרשם, המקבל תעודה מפוארת המעידה על רישומו בספר (ויקיפדיה).

עלינו ארצה בשנת 1957 מארגנטינה, נסענו באונייה איטלקית שלושה שבועות. ירדנו בעיר מרסיי בצרפת, היינו שם שבוע וחיכינו לאונייה שתביא אותנו ארצה. במהלך אותו שבוע טיילתי עם חברים ברחבי העיר מרסיי ובאחד הימים נציג של הסוכנות היהודית הציע לנו לטייל גם מחוץ לעיר, נסענו איתו למחנה עולים לפני עלייתם לישראל. רוב העולים היו ממרוקו, טנג'יר, אלג'יר ומצרים. העולים ששהו במחנה הקימו חנויות ועסקים ולא מיהרו לעלות ארצה.

עלינו ארצה עם האונייה "תיאודור הרצל" וזאת הייתה נסיעת הבכורה שלה. האונייה נבנתה בגרמניה, עברה דרך אנגליה שם אנשי הצוות של האוניה חגגו יום העצמאות למדינת ישראל עם שגריר ישראל באנגליה ומשם היא שטה למרסיי, שם אספה אותנו ואת כל היהודים שעלו ארצה.. אני זוכרת שהאונייה הייתה מבריקה ומקושטת.

באחד הערבים על האונייה ביקשו מאיתנו להתלבש יפה לכבוד הופעה שנערכה בערב – ההופעה הייתה של הזמרת שושנה דמארי. למחרת אבא שלי פגש אותה על הסיפון וקיבל ממנה תמונה שלה עם כתובתה והזמנה לבוא לבקר בביתה שבתל אביב.

כשהגענו לנמל חיפה, באו לקבל אותנו אחי הקטן דב, אחותי רבקה עם משפחתה ואחותי יהודית שגרו אז בארץ. היציאה מהנמל הייתה חסומה בגלל שביתה של עובדי "אתא", חיכינו עד שהגיעה המשטרה ופינתה לנו את היציאה. משם נסענו לקיבוץ "נאות מרדכי" ליד קריית שמונה, בו גר אחי הקטן דב. אחי דאג להורים בקיבוץ, אבא עבד במזכירות כי ידע עברית ואימא ויהודית אחותי עבדו במתפרה של הקיבוץ.

במרסיי קנינו לי ולאחי דב אופניים, למרות שלא לא ידעתי לרכב על אופניים. ו-ווספה לאחותי רבקה. בקיבוץ למדתי לרכב על אופניים וגם אבא שהיה בן 65 למד לבד לרכב על אופניים בקיבוץ. אבא אהב לשחות בנהר הירדן ולדוג דגים, הוא הכין לבד חכה ויצא לדוג. הדגים שאמא שלי חוה בישלה בשבת הראשונה שלנו בקיבוץ היו הדגים שאבא דג בירדן.

כשהיינו על האונייה בדרך לארץ ישראל קיבלתי לראשונה צו גיוס. נדרשתי להתגייס שנה לאחר מכן, כיוון שהייתי עולה חדשה. עד הגיוס לא נשארתי בקיבוץ, עבדתי כמורה לכיתות א'-ב' בבית ספר בראש פינה. אחרי שנה התגייסתי, עשיתי טירונות בגלילות, טירונות של ששה שבועות לבוגרות סמינרים. לאחר הטירונות בחרתי לשרת בגליל ליד בית ההורים ושירתי במושב בית הלל כמורה חיילת.

הזוית האישית

אמיר טייכמן: למדתי הרבה דברים על ההיסטוריה של משפחתי, דברים שלא ידעתי. נהניתי מאד לשמוע את הסיפורים של דודה בתיה, מעבר לסיפור שפרסמתי באתר. אני מאחל לדודה בתיה הרבה בריאות ואריכות ימים,