מאגר סיפורי מורשת

הוריי ממזרח אירופה, אבא מפולין ואמא מרומניה. אבי ניצול שואה. כאשר הגרמנים הגיעו לעיר שלו הוא היה בן 12. הלימודים שלו הופסקו בכיתה ג'. עם משפחתו הוא פונה לגטו במערב פולין לשנה. לאחר מכן הוא, עם סבי, נלקחו למחנה עבודה. הם עבדו בכפיה במפעל ליצור תחמושת בתנאיי עבדות. אמו ואחיו נשלחו לטרבלינקה ושם נספו. אבי וסבי היו ביחד כל תקופת המלחמה עד ששוחררו על ידי הצבא הרוסי.

לאחר המלחמה הם קיבלו החלטה מאוד קשה. סבי החליט להגר לארצות הברית במסגרת תכנית איחוד משפחות של הממשל האמריקאי (היה לו אח שהיגר לארצות הברית בשנות ה-20 במאה הקודמת). אבי החליט להצטרף לעלית הנוער ולהגיע לארץ ישראל. לאחר מסע ארוך דרך אירופה הוא עלה על אוניית מעפילים באיטליה, הגיע לנמל חיפה ונשלח על ידי הבריטים לקפריסין לשמונה חודשים. הוא הגיע בדיוק בזמן להשתתף במלחמת העצמאות כולל בקרב המפורסם ביד מרדכי.

אימי הייתה ברת מזל מפני שבאזור המרוחק והמבודד שבו הם גרו ברומניה הגרמנים לא הספיקו להגיע. לכן המשפחה שלה לא פונתה והם העבירו את כל המלחמה בבית. לאחר המלחמה היא ואחותה הגדולה ממנה במספר שנים החליטו לעלות לארץ ישראל. היות והיא הייתה צעירה היא נשלחה למעון של עלית הנוער שם היא השלימה את הלימודים. כאשר הגיעה לגיל גיוס היא גויסה לגולני. הם נפגשו בשנת 1950 והתחתנו בשנת 1951.

נולדתי בקריית טבעון בשנת 1954. גרנו בקריית טבעון עד שנת 1959. בתור ילד קטן היה כיף. בשנת 1959 ההורים קיבלו החלטה לעבור לארצות הברית. בארצות הברית התגוררנו בעיר ניו יורק. נולדו שם שתי האחים שלי. כל לימודי, מכיתה א' עד גמר האוניברסיטה, היו בארצות הברית.

בגיל 22 החלטתי לחזור לארץ לבד כשההורים והאחים שלי נשארו בניו יורק. זה היה בשנת 1977. בהתחשב ששמרנו על השפה העברית בבית, החזרה לישראל הייתה יחסית קלה. לא נדרשתי ללמוד שפה חדשה ולכן יכולתי להשתלב בקלות. מיד התגייסתי לצבא והשלמתי את החובה האזרחית הבסיסית הזאת שכל כך חשובה בהשתלבות בחברה הישראלית.

שובצתי ליחידת דובר צה"ל. לאחר מספר חודשים ביחידה החלטתי שאני מעונין בשרות יותר משמעותי, ביקשתי וקיבלתי. הועברתי ליחידת שדה. במסגרת המשך השרות השתתפתי במבצע ליטני שבלבנון. במילואים הגדוד שלי השתתף במבצע שלום הגליל, שדרש נוכחות בלבנון שנים רבות. במקביל התחלתי לעבוד ברפא"ל באגף השיווק בו בצעתי סידרה של תפקידים שכלל בין היתר שלוש שנות שליחות במזרח הרחוק.

את אשתי פגשתי לראשונה בלימודים לתואר שני באוניברסיטת פנסילבניה. ללא קשר ליחסים בינינו היא הייתה ציונית מגיל צעיר והחליטה לעלות לישראל לאחר סיום הלימודים. אני חזרתי לארץ לפניה ואחרי שהיא הגיעה לישראל, חידשנו את הקשר ולאחר שנתיים, בשנת 1979, התחתנו. כך שנינו התחלנו לממש את החלום שלנו לחיים בארץ ישראל ובניית בית ומשפחה. נולדו לנו ארבעה ילדים וכיום גדלנו למשפחה גדולה עם שבעה נכדים. למזלנו הרב, סבתא רבא (בת 97), המתגוררת בארצות הברית, באה לבקר אותנו כל שנה בפסח.

במשפחה שלנו יש מסורת שבלידה הראשונה של הבת הבכורה היא מקבלת טבעת שעוברת מדור לדור. במקרה שלנו, זו האמא של הנכד שכותב איתי את הסיפור הזה. זה הדור הרביעי שמקבל את הטבעת. בשלב זה של החיים אני ואשתי פרשנו לגמלאות שמפנה זמן לטייל, לראות עולם ולהשתתף בחוויות עם הנכדים. סבתא מצאה זמן לחוגים ולפתח כישרונות בציור ופסיפס.

נבו הנכד הבכור, נבו, שעושה איתי את העבודה, הוא היה נכד יחיד למספר שנים ובזמן הזה יצרנו קשר קרוב וייחודי. נבו קיבל תשומת לב מיוחדת שעד היום מאפשר קירבה ואפשרות לחלוק חוויות מיוחדות שאנחנו אוהבים לעשות יחד כמו לטייל, לשחק, להיות בריכה וכו'.

מניסיון החיים שלי הבנתי שאפשר להשיג כל מטרה ולשאוף למה שהכי חשוב לך, בין אם מדובר במשפחה, קרירה או כל דבר אחר שחשוב לך. זה לא רק עניין של עבודה קשה אלא גם מחשבת תחילה, תכנון ושותפות עם בן או בת הזוג. מהניסיון שלי ושל אשתי, מיד אחרי הנישואין כתבנו מה אנחנו רוצים להשיג בעשור הראשון של חיינו המשותפים. ביום נישואין העשירי שלנו פתחנו את המכתבים שכתבנו והיה מפתיע עד כמה הצלחנו לממש את מה שרצינו. עשינו את אותו הדבר גם בעשור השני.

הזוית האישית

סבא בנימין: "נהנינו לעבוד ביחד בתכנית הקשר הרב דורי. העבודה המשותפת חיזקה את הקשר בינינו, וגם לימדה את נבו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו."