מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה אלוני יודקוביק, נולדתי ב- 1942 בעיר העברית הראשונה, תל- אביב, ישראל. אני סבתא של אדם קריו-יודקוביק.

הוריי עלו לארץ ממדינות שונות. אבי, שמעון אלוני, עלה לארץ מפריז, צרפת. אמי, מרים הורביץ-אלוני, עלתה לארץ מאוקראינה, אז רוסיה. הם הקימו משפחה בארץ ונולדו להם שלושה ילדים, אני הבכורה מביניהם.

סבא שלי, ישראל, אבא של אמי מרים, היה ציוני נלהב. כמו יהודים רבים אחרים, בתוקף היותו יהודי ציוני ובשל פעילות ציונית, שהייתה אסורה בברית המועצות, הוא הוגלה לסיביר ונכלא שם למספר שנים בכלא הסיבירי. הוא היה אסיר ציון. סבתא שלי, מינה, אימא של אמי, מרים, קבעה עם סבי, בזמן שנלקח לכלא הסיבירי, שכאשר הוא ישוחרר, הם יעלו לארץ ישראל ויפגשו בעיר ירושלים. לא היה להם מושג כמה זמן הוא ישהה בכלא.

בינתיים סבתי עלתה לארץ ישראל עם ארבעת ילדיהם. הם עלו באונייה מעיר הנמל אודסה שברוסיה, וחיו לפי המקורית התוכנית בירושלים. לאחר מספר שנים, לא יודעים מה הייתה הסיבה, פתחו את השערים מסיביר, סבי ברח מברית המועצות לסין ומשם עלה לארץ ישראל ויתאחד עם המשפחה בירושלים.

נולדתי בשנת 1942, בתל אביב, בבית היולדות ״גלעד״. רבים מילדי תל-אביב של ימי טרום וראשית המדינה נולדו בבית חולים זה. לימים נשרף בית היולדות ולא נשאר תיעוד ממסמך תעודת הלידה שלי. זו הייתה תקופה בה שלטו הבריטים בישראל, תקופת המנדט הבריטי.

גרנו ברחוב ראש פינה, שלוש משפחות באותה קומה. חלקנו יחד מטבח משותף ואפילו שירותים בצוותא. סבא וסבתא שלי עברו מירושלים לתל אביב לגור בסמוך אלינו, ברחוב יסוד המעלה. הם גרו בצריף. אני זוכרת שבשנת 1947 הייתה הפגזה על תל-אביב. אבא שלי אטם את חלונות הבית עם כריות ובכל זאת חדר כדור למרפסת שלנו. לכן הוריי החליטו שהמשפחה תעבור לזמן מה לפתח-תקווה. בשנת 1948 הוכרזה המדינה. הייתי בת 6, אני זוכרת היטב את המצעד הראשון שעבר ברחוב אלנבי בתל-אביב. עמדנו במרפסת ליד ״כיכר המושבות״ ושמחנו מאוד.

בילדותי, אימא שלי נהגה לקחת אותנו לבקר בגן החיות של תל-אביב, איפה שהיום נמצא קניון ״גן העיר״. זה היה הבילוי המשפחתי שלנו. בשבתות היינו נפגשים עם קרובי משפחה ב״כיכר המושבות״. כשהייתי בת 9, עברנו לחיות בעיר הדרומית, באר-שבע, בעקבות עבודתו של אבי ״במפעלי תובלה״. שם לראשונה קנינו דירה בשיכון א׳, שהייתה מבין השכונות הראשונות בבאר שבע.

הייתי תלמידה מאוד טובה בגיאוגרפיה, לכן המורה לקחה אותי לבדוק מפות של ארץ ישראל, שציירו בצבעי עיפרון, בעבודת יד ילדים אחרים. לא היו אז מפות גיאוגרפיות מוכנות. בכיתה ט' עברתי לתיכון באר-שבע שהיה התיכון היחיד בעיר. בתיכון הייתי בתנועת נוער ״התנועה המאוחדת״, לבשנו חולצות כחולות עם סרט אדום. נסענו למחנות וטיולים בארץ ובעיקר רקדנו ריקודי עם. דרך ״התנועה המאוחדת״ הכרתי את חיי הקיבוץ ורציתי לעבור לחיות בקיבוץ. בסוף כיתה ט׳, ביקשתי מהוריי לעבור לקיבוץ. זה היה מאוד מקובל אז. עברתי לחיות בקיבוץ כפר גלעדי בגליל העליון. בקיבוץ למדתי עד כיתה י״ב בבית הספר האזורי עם ילדי הקיבוצים השכנים ששייכים לתק״ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת). בקיבוצים בזמנו, לא הייתה חובה לעשות בגרות. הדגש היה על עבודה במשק. אני עשיתי בגרות.

לצבא הלכנו יחד שלוש בנות מהקיבוץ. עשינו טירונות במחנה שמונים ושובצתי בפיקוד דרום, בחיל קשר בבאר-שבע. ככה חזרתי לתקופה לבית הוריי, שם ישנתי בכל לילה.

בכיתה י״א הכרתי את שמעון יודקוביק שהיה בן קיבוץ כפר גלעדי. בצבא החלטנו להתחתן. בקיבוץ היה מקובל להתחתן בחדר האוכל, מספר זוגות יחד. הזוג שהתחתן איתנו היו החברים הכי הטובים שלנו. נישאתי ללא שמלה וללא הינומה, בחצאית וסוודר לבנים. כעבור שנה, ב- 1962, נולדה בתנו הבכורה, נוגה. לאחר שלוש שנים נולד לנו בן, טל. שמעון בעלי, התחיל את השירות הצבאי בקורס טיס. כאשר הודח, התנדב לצנחנים. בצה"ל, כמו לכולם, לא היה קל. שמעון נהג לומר: ״כל אחד עושה הכל למען הכל״. ותמיד בחיוך עבר את הקשיים.

כאשר חזר לקיבוץ למד חשמלאות ועבד בזה במשק. שמעון מאוד רצה שנעבור לקיבוץ צעיר לעזור בהקמתו. בשנת 1966 עזבנו את הקיבוץ ועברנו יחד עם שני ילדינו לתמוך בקיבוץ מגל שנמצא בצפון השרון. הקיבוץ היה במצב קשה, היו בו רק מספר משפחות צעירות. נקלטנו היטב והרגשנו שם טוב.

במלחמת ששת הימים נקרא שמעון לגיוס צנחנים, אבל בהתחשב במצב הבטחוני של קיבוץ ספר, שממוקם על ׳הקו הירוק׳ ובמקצועו, הוחזר לקיבוץ. ביום השני לקרבות של מלחמת ששת הימים, שמעון שהה בעמדה בקיבוץ מגל, בשעת מילוי תפקידו נפגע מפגז ירדני ונהרג. אני הייתי אז בהריון בחודש השלישי, איבדתי את בעלי בעודני נושאת ברחמי את בתנו, יעל (אימא של אדם, הנכד המתעד) שלא זכתה להכיר את אביה. החלטתי לשוב לקיבוץ כפר גלעדי עם שני ילדיי ואחת בבטן. בקיבוץ כפר גלעדי חיו הוריו של שמעון ז״ל, אחיו ואחיותיו. רציתי להיות קרובה ולקבל עזרה מהמשפחה. כעבור חצי שנה ילדתי בקריית שמונה את בתי הצעירה, יעל.

לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה בקיבוצים בארץ. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי תינוקות או בתי ילדים. השיטה הזו הייתה לי מאוד קשה, הפרידה מילדיי בכל ערב מחדש. אני הקפדתי להניק את שלושתם עד גיל שבעה חודשים. הייתי הולכת מספר פעמים בלילות הקפואים של הגליל העליון להניק אותם.

בשנת 1970 החלטתי שאני חוזרת לקיבוץ מגל, מתרחקת מהמשפחה ומתחילה דרך חדשה. עבדתי בקיבוץ בתחומים שונים. הייתי מרכזת חדר אוכל, הייתי מטפלת בבית ילדים, עשיתי איתם עבודות יד ומלאכות שונות. הייתה לי שיטה מיוחדת, אספתי קש מחציר והכנתי איתם ציורים מודבקים מקש. הרבה שנים ביקשתי מהוועדה בקיבוץ, לצאת ללמוד אמנות ומלאכה. בקיבוץ, על מנת לקבל אישור לימודים, ממתינים בתור מספר שנים. בגיל 35 הקיבוץ אישר לי לצאת ללמוד מורה למלאכה בסמינר ״אורנים״. בהמשך לימדתי מלאכות שונות וצורפות בתיכון האזורי, מעגן מיכאל.

חייתי בקיבוץ עד שיעל השתחררה מהצבא. עזבתי עם בן זוגי דאז, גיורא, לעיר נתניה. רציתי לחזור לחיות בעיר. לא רציתי שיגידו לי מה, מתי ואיך לחיות את חיי.

בגיל 67 יצאתי לגמלאות. טסתי הרבה לחו״ל והיה לי הרבה זמן לעשות את מה שאני הכי אוהבת, לקרוא ספרים ולעשות אמנות. כל השנים שמרתי על קשר קרוב מאוד עם חמשת נכדי: אורי, גיל, אנה, יהונתן ואדם הצעיר. בגיל 72 החלטתי לעבור לחיות בדיור מוגן ״בית בכפר הדרים״, בכפר סבא. אני מאושרת שם. יש לי חברות, הרצאות ופעילויות שונות. אני משקיעה שעות רבות בציור, בעיקר מנדלות ומעבירה חוגים בתחום. פירוש המילה מנדלה היא מעגל או מרכז. השיטה הזו עושה לי טוב, אני מרגישה שהיא מעניקה לי שקט ורוגע. היום בגיל 80 היצירה יותר מתמיד נותנת לי טעם לחיים. טוב לי במקום שאני נמצאת בו.

ממרום גילי אני ממליצה לדור הצעיר: להיות עסוקים בתחום, תחביב או עיסוק שאוהבים.

הזוית האישית

אדם הנכד המתעד: למדתי הרבה על סבתא שלי ועל ההיסטוריה של המשפחה.