מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי איליין קולמן ,נולדתי בעיר גלזגו שבסקוטלנד בשנת 1944, בת יחידה לשרה ויוסף כהן.

קיבלתי המון אהבה ותשומת לב מההורים שלי. בבריטניה היה נהוג אצל המשפחות היהודיות לתת לילדים שם לועזי ושם יהודי, השם הלועזי שלי, איליין, נבחר מכיוון שאמא שלי אהבה את השם, השם היהודי שלי הוא חנה דרסל, והוא על שם אמא של אבא שלי שלא הכרתי אותה. שם המשפחה שלי לפני הנישואים היה איליין כהן. גיליתי שהוא לא השם המקורי ,ואבא שלי לא ידע את השם המקורי והוא סיפר לי שכאשר אבא הגיע לסקוטלנד מרוסיה, הפקיד בנמל לא ידע איך לרשום, מכיוון שהשם ארוך ומסובך בשבילו, והוא החליף אותו בשם קצר, פשוט יותר, שהיה נפוץ אצל יהודים – "כהן".

גדלתי בבית דירות בקומה השלישית, ברחוב שקט בשם רחוב דאנדרנן. הדירה הייתה קטנה. חדר שינה להורים וחדר שינה לי, חדר כניסה, חדר אמבטיה וחדר מגורים ואוכל + מטבחון קטן מאוד. היה נחל קרוב לבית, שאהבתי לטייל לאורכו, גם בית ספר היסודי, וגם התיכון היו קרובים והלכתי ברגל, וגם מאוד אהבתי ללכת לספריה העירונית, וביליתי שם הרבה שעות בקריאה.

גדלתי בקהילה היהודית אבל הסביבה הגדולה הייתה שונה. לרוב חגגנו את החגים גם בבית, וגם בקהילה היהודית, כולל בבית כנסת. חנוכה, סוכות, שמחת תורה וכו'. בראש השנה וביום כיפור, במשך כל היום היינו בתפילות בבית הכנסת, וכל המבוגרים והילדים הגדולים צמו. כל יום שישי הייתה ארוחת שבת, וקבלת שבת למשפחה. תמיד הרגשתי שסקוטלנד זה לא הבית שלי, והרגשתי מאוד מחוברת למורשת היהודית שלי ושל משפחתי. מגיל צעיר בנוסף ללימודים בבית הספר במשך היום, למדתי גם ב"חדר", שהיה בבית הכנסת, לימודי יהדות.

אנחנו שיחקנו הרבה ברחוב אחרי שעות בית ספר, המשחקים של הבנים והבנות היו שונים, הבנים שיחקו בכדורגל והבנות שיחקו בקפיצות חבל, בקלאס, ובמשחק שבו מקפיצים שני כדורים על קיר, בתנוחות שונות, אבל גם בנים וגם בנות שיחקו ואספו גולות, ובעונת הסתיו שיחקו משחק עם ערמונים על חוט.

בגיל  שתיים עשרה – שלוש עשרה הצטרפתי לתנועת נוער יהודית, ציונית, סוציאליסטית, חלוצית בשם "הבונים" ושם שמעתי הרבה על מדינת ישראל, וגם על הקיבוץ. המועדון של התנועה היה קרוב לבית שלי, וביליתי הרבה שעות שם. יצאנו לטיולים בסופי שבוע, למחנות קיץ, ונפגשנו באופן קבוע בסופי שבוע במועדון, גם בערב במשך השבוע היו פעילויות. בגיל חמש עשרה – שש עשרה התחלנו להדריך את הילדים הצעירים יותר בתנועה, בילינו את רוב הזמן הפנוי שלנו בתנועה, לפעמים למורת הרוח של הורים שלנו. מאוד רציתי לעלות לישראל, אולם להורים שלי זה היה קשה, שאני אעזוב את המשפחה למקום כל כך רחוק מהם.

בתנועה פגשתי את ברי. תכננו להתחתן בנובמבר 1967. כבר במאי 1967 לקראת מלחמת ששת הימים, היה ברור לנו שאנחנו נצא ונגיע לארץ כמתנדבים.  המשפחות שלנו לא רצו שנצא לפני שנתחת,ן ולכן כך קרה שבתוך שבוע התארגנו לחתונה.. מלבד הודעות למשפחה ותיאום עם הרב, היינו צריכים להופיע לפני שופט, כדי לקבל אישור מיוחד להינשא, משום שלפי החוק הסקוטי, יש לפרסם את מועד החתונה שלושה שבועות מראש.

אחרי המלחמה חזרנו לבריטניה לשנת פעילות בתנועה. ואז הצטרפנו באוקטובר 1968 לקבוצת עליה של הגרעין שעלו ארצה ביחד, ושהיה לנו חלום משותף: לחיות בחברה שוויונית שיתופית וצודקת יותר מהחברה שהכרנו בבריטניה. רצינו גם להיות חלק מהתחדשות המסורת והמורשת היהודית בישראל. בתור ילדים יחידים במשפחה רצינו להקים משפחה יותר גדולה ממה שהכרנו.

לא היה קל להיקלט בחברה בקיבוץ או בישראל בכלל, והרבה מהחברים מהגרעין שלנו עזבו וחזרו לאנגליה, אבל אנחנו נשארנו בקיבוץ עמיעד בישראל. במשך השנים יצאנו פעמיים בשליחות חינוכית מטעם הסוכנות היהודית – שלוש שנים לארה"ב ולאחר מכן, שנתיים לאנגליה. כמה חודשים אחרי שעלינו, חזרתי לסקוטלנד להביא את אבא שלי לגור איתנו בקיבוץ בגלל שהוא היה לבד בגלזגו, כי אמא שלי נפטרה לפני החתונה שלנו. גם סבתא של ברי הצטרפה אלינו לקיבוץ וגרה איתנו בקיבוץ.

אבא שלי נולד ב 1898, וסבתא וסבא של ברי ב  1900 (הסבא של ברי ב 1 בינואר – לצלילי הפעמונים המבשרים את תחילת המאה החדשה). אבא שלי וגם אבא של ברי נלחמו כחיילים בצבא הבריטי בפלסטינה – רק שאבא שלי היה במלחמת העולם הראשונה, ואבא של ברי במלחמת העולם השנייה.

כאן בעמיעד עבדתי שנים כמטפלת החל מילדים בגיל הגן, עד לגיל הנעורים. לאחר מכן למדתי תואר ראשון ושני באונ' חיפה, ועבדתי כמורה לאנגלית בבית הספר "מבוא הגליל" וגם כמרצה במכללה האקדמית באורנים.

כיום אני גמלאית ומרצה בהשתלמויות למורים. יש לי בת אחת ושני בנים. שמונה נכדים ונכדה, המשפחה של הבן האמצעי, אבא של זיו, שנולד בארה"ב, גרה בקיבוץ, של הבת במודיעין, ושל הבן הצעיר בכרכור-פרדס חנה.

החלום שלי היה ועדיין לחיות בקיבוץ במדינת ישראל בחברה דמוקרטית, שוויונית וצודקת לכל אזרחיה, ובשלום עם שכניה. מגיל צעיר רציתי להיות מורה, ונהניתי מאוד מהעשייה שלי כמורה במשך השנים.

איליין וברי קולמן

הזווית האישית

זיו: במשך המפגשים למדתי דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי מהצד של אבא שלי, וגם היה לי כיף בהם; אני הולך לסבא וסבתא שלי כמעט בכל יום שלישי, אבל בזכות תוכנית הקשר הרב דורי נפגשתי עם סבתא שלי יותר.

איליין: מאוד נהניתי להיות יחד ולעבוד יחד עם זיו, ולשתף אותו בחוויות וזיכרונות מהילדות והנעורים שלי. נהניתי מהעבודה המשותפת איתו, במיוחד נהניתי בביקור במוזיאון "אנו" איתו.