מאגר סיפורי מורשת

סבתי, זאודה גברו נולדה בגונדר שבאתיופיה ב1959.

כילדה, היא גדלה בכפר באזור העיר גונדר באתיופיה לשני הוריה: פנטנש ואווקה. ועם אחיה הקטן. היא נאלצה לעבוד בעבודות חקלאות, בצאן עם משפחתה ובמיוחד עם אביה כמקובל באזורה באותן השנים.

בגיל עשר, הוריה התגרשו ואימה עברה לעיר גדולה יותר באזור. סבתי נשארה כמה שנים לצד אביה, אך לאחר המוות הפתאומי של אחיה הצעיר, עברה לגור עם אימה. כאשר עברה לגור עם אימה, היא נכנסה למסגרת בית הספר (בתי ספר לא עבדו לפי גיל, עבדו לפי כמה כיתות עברת כבר ללא תלות בגיל) ושם הכירה את ברהה גברו. לאחר כמה שנים לצדו, השניים התחתנו כשהייתה בת שש עשרה, וילדה את ילדה הבכור זמן קצר לאחר מכן. היא סיימה את לימודיה בגיל עשרים ואחת, כאשר הייתה כבר עם ארבעה ילדים, ולאחר שנכשלה בלמצוא עבודה, הפכה להיות עקרת בית, ועזרה בעסקים המשפחתיים. היא ילדה עוד חמישה ילדים.

בלילה אחד במאי ב-1994  שמעה סבתי רעשים מוזרים הנשמעים כמו כלי תחבורה, דבר אשר לא היה בשגרה,  לשמוע באזור בו גרה. בעקבות הרעשים יצאה לבדוק מה מקור הרעש המוזר, כאשר יצאה מבית משפחתה, נגלה לפניה ג׳יפ גדול הנמצא סמוך לביתה. מן הרכב ירדו שני אנשים בהירי עור, ומיד היא הבינה מאין האנשים הזרים שנחתו מחוץ לביתה הגיעו. אלה היו שליחים שהגיעו מירושלים, במטרה לעלות אותה ואת משפחתה לישראל. היא נכנסה חזרה לביתה והחלה להעיר את בני המשפחה (בעלה ותשעה מילדיה) משנתם, בעדינות ובשקט שאפיינו אותה, כדי ששכניה לא יתעוררו וישימו לב, ויגלו על עזיבתם, ועל היותם יהודים. היא ומשפחתה ארזו רק חפצי יסוד כגון בגדים, תמונות, ומעט כסף, ועזבו את כל רכושם מאחוריהם, בזמן שהם מתקדמים ועולים על הג׳יפ בשקט מוחלט, עליו היו חייבים לשמור. כל המשפחה הצטופפה בתוך הג׳יפ שהיה קטן לעומת כמותם הגדולה, והחלו לנסוע לעבר העיר גונדר, שבה נמצא מחנה בו המתינו בתא ישראל (יהודי אתיופיה) שבועיים, כדי להמשיך את מסלולם באוטובוס לעבר בירת אתיופיה, אדיס אבבה, נסיעה שנמשכה יומיים רצופים, ללא עצירות עד שהגיעו לאדיס.

באדיס נאלצו להמתין במשך תקופה של חודש לתורם לעלות לארץ, חודש שבו שכרו דירה ולא השתתפו בלימודים, אך לבסוף קיבלו אישור עלייה לארץ. במהרה נסעו לעבר שדה התעופה, בו עברו הדרכה, ולאחר מכן עלו על המטוס ללא מכשולים בדרכם, והחלו בטיסתם. בדרך טיסתם עצרה ביוון, מכיוון שלא היו טיסות ישירות מאתיופיה לישראל, ובו שהו לילה אחד, שלאחריו עלו על מטוס של אל על והוטסו לישראל. לאחר כמה שעות נחתו בשלום בשדה התעופה בן גוריון. שם קיבלו את פניהם בני משפחתם, אשר עלו לפניהם ואנשי משרד הקליטה והעלייה, אשר ליוו אותה ואת בני משפחתה בנוסף לעוד משפחות, שעלו מאתיופיה במשלחת איתם, לאתר הקרוונים ״נווה כרמל״ שבחיפה, ששימש אותם למגורים במשך שנתיים, לפני שעברו לגור בדירה משלהם.

סבתי התחילה לעבוד בעבודות משתנות בזמן שילדיה נכנסו למסגרות של בתי ספר וצבא.

כיום, למרות הקשיים, היא התאקלמה בארץ ולמדה את השפה. לאחר שיצאה לפנסיה ולאחר שכל ילדיה גדלו, והקימו משפחות משלהם, היא עברה לגור בקריית ים.

הזווית האישית

לינוי סנדלר: מאוד נתרמתי מהשתתפותי בתוכנית, למדתי לעומק על סיפור עלייתה של סבתי ומשפחתה לארץ ישראל. זה עורר בי השראה לחיים בכלל, ולהתמודדות מול קשיים. אני רוצה לומר שאני מאוד אוהבת את סבתא שלי וגאה בה.