מאגר סיפורי מורשת

שלום לכולם, אני ג'ודי גרוסמן, סבתא של עפרי גרוסמן. במסגרת התכנית, אספר לכם על החיים שלי.

משמעות שמי – ג'ודי – הוא קיצור לשם יהודית, שפירושו מי ששייך לעם היהודי. יהודית היא גם לשון הקודש, השפה העברית של העם היהודי, וגם אישה בת העם היהודי. בתנ"ך מופיעה דמותה של יהודית בת בארי, אשת עשיו. שם משפחתי המקורי הוא סלץ, שפירושו מלח. אחרי החתונה שיניתי לגרוסמן.

נולדתי בעיר לודז' בפולין בתאריך 18.12.1945 להוריי – משה ונחמה סלץ. הוריי שרדו את השואה ברוסיה. באמצע המלחמה הם הכירו, כאשר אבא שלי הגיע למולדובה מסיביר, וחיפש בית שנמצאים בו יהודים. הפנו אותו לבית שבו סבתא שלי התגוררה, וכשהוא נכנס, הוא דרך בטעות על אימא שלי, שישנה על הרצפה.

אני הבת הבכורה במשפחה. יש לי אח שצעיר ממני בשנה וחצי, ראובן. אני לא זוכרת את החיים שלי לפניו. הוא היה ילד קטן ויפה, עוזר וחכם. הוא היה החבר הכי טוב שלי. עזרנו ותמכנו אחד בשני כל הזמן.

כשהייתי בת 6 עברתי לקנדה על אוניית מהגרים. חגגתי את יום הולדתי השישי על האונייה, שבה הפרידו בין נשים, גברים וילדים. אז אבי לא היה איתנו. אמי חלתה על האונייה, לקחו אותה למרפאה ואני ואחי נשארנו לבד. היינו צריכים לדאוג לעצמנו. היינו משחקים ביחד כדי להעביר את הזמן. ביום ראינו את אבי על הסיפון, אבל לא הרשו לו לבוא לתא שלנו. היינו שם אני ואחי לבד עד שהגענו לקנדה.

כשהגענו לקנדה גרנו בעיר טורונטו. הוריי שכרו דירה בבניין ישן ברחוב ראשי בעיר, שכמעט לא נשארו בו בתי מגורים. אנחנו גרנו בקבוצה של חמישה בתים. היו גם ילדים בבתים האחרים ואנחנו כולנו שיחקנו יחד. הבית היה גדול, אבל אנחנו גרנו בשני חדרים ומטבח גדול, וההורים שלי השכירו את שאר החדרים.

כיוון שזה היה רחוב חשוב בעיר, היו עוברים שם הרבה מצעדים. לעתים היו מצעדים של חיילים. היה גם כל שנה מצעד של קבוצות הפוטבול גם המצעד של חג המולד עבר שם. היה מאוד יפה. וגם מכיוון שזה כבר לא ממש היה רחוב מגורים, היו שם גם מקומות מעניינים. מולנו היה בניין של תחנת רדיו, ולא רחוק מהבית שלנו היו בניין משרדים גדול של חברת הטלפונים.

לא היו לי הרבה חפצים וצעצועים מכיוון שהוריי היו שורדי שואה והיינו די עניים. אבל כשהייתי בת 12 כבר היה לי פטיפון וקופסת תכשיטים. בעיקר היו לי הרבה ספרים. אהבתי מאוד לקרוא והייתי משחקת משחקי שולחן וקופסא עם אחי והילדים מהבניין.

כשהגענו לקנדה לא דיברתי אנגלית, ובהתחלה היה קשה מאוד להתאקלם. אבל הייתי משחקת עם שאר הילדים בגן ומאוד נהניתי. כשעברתי ליסודי כבר ידעתי אנגלית טוב, והיינו אוכלוסייה מאוד מעורבת בבית הספר: היו ילדים כמוני – מהגרים יהודים, והרבה ילדים סינים וקנדים. כשהייתי בת 12 כבר היה לי חברות שהייתי הולכת איתן לסרט ושופינג.

למדתי חמש שנים בתיכון (כיתות ט'-י"ג). בשנים האלה הצטרפתי לחוג ריקודי עם ודרמה, וגם לתנועת נוער ציונית, והתחלתי לחשוב על ישראל. רוב תקופת בגרותי הייתי בתנועת נוער ציונית, שהייתה דומה לנוער העובד. לא זוכרת כל כך הרבה חוויות מיוחדות משם, חוץ מאחת, שעליה אפרט בהמשך. יש שתי חוויות שהיו מאוד משמחות בגיל הזה: בר המצווה של אחי הקטן. אני זוכרת את זה כאירוע נורא מרגש ומשמח, היו המון אנשים ומשפחה מלוס אנג'לס וניו יורק הגיעה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותם. הרגשתי שאני מאוד מתחברת לצד היהודי שלי. האירוע השני הוא שאחות של אימא הגיעה לטורונטו עם משפחתה וסוף סוף היו לנו קרובי משפחה. לא היינו רק אני הוריי ואחי, הרגשתי שכאילו גדלנו במשפחה.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1966 אני ובעלי מל, סבא של עפרי, הצטרפנו לגרעין עלייה לארץ בזמן שהיינו באוניברסיטה. בדצמבר 1967 עלינו לישראל והגענו לקיבוץ גשר הזיו. גרעין העלייה שלנו הצטרף שנה אחרי כן.

אני זוכרת שעלינו והיה מאוד מוזר – מאוד שונה מקנדה. קיבלתי שוק. זה היה קצת אחרי תקופת הצנע, אז האוכל היה מוגבל ודל. הבית היה קטן ורעוע – גרנו בחדר קטן ,מטבחון ושירותים. לא היה טלפון. אם היינו רוצים מים חמים היינו צריכים להדליק דוד נפט. היה נורא שונה ואחר מקנדה. הדבר היחידי שמאוד אהבתי שלא היה בקנדה זה היה השותפות והחברה, זה שהיינו הולכים ביחד בבוקר לחדר אוכל ושרוב הקיבוץ מוקף באנשים שאני מכירה. כשהגעתי ידעתי עברית בסיסית, יותר טובה מכולם. שלחו אותנו לאולפן והייתי רמה יחסית גבוהה. לאט לאט התאקלמנו ואני גרה בגשר הזיו עד היום.

כדי להתפרנס עבדתי בכמה עבודות עיקריות. מ-1969 עד 1974 עבדתי כמורה לאנגלית. אחר כך עבדתי בבית הארחה כפקידת קבלה עד 1982, ומ-1984 עד 1994 עבדתי בספרייה בקיבוץ. מ-1998 עד 2013 עבדתי כמתרגמת בבית לוחמי הגטאות. יש לי BA בספרות אנגלית ותעודת הוראה.

הקמת משפחה

כמו המון אנשים, גם אני התחתנתי והקמתי משפחה. את בעלי מל הכרתי בקנדה. כשהייתי בתנועת הנוער בתיכון, היה לנו שליח מישראל, ובמוצאי שבת הוא היה עושה לשכבה הבוגרת של התנועה, שאני הייתי בה, מפגשים אצלו בבית. הוא היה מזמין אנשים שקשורים לתנועות נוער כמו שלנו.

יום אחד הגיע אדם בשם מל (שמואל המלך) גרוסמן. הוא עבד בסוכנות היהודית בטורונטו והיה אחראי על לשכה שארגנה את תנועות הנוער. ללשכה היו נציגים מכל תנועות הנוער, ואני נבחרתי להיות הנציגה של התנועה שלי. כל שבוע הייתי רואה אותו וככה הכרנו והתאהבנו. בתאריך 4.9.1944 אני ובעלי התחתנו בטורונטו. המון חברי משפחה מחו"ל באו והייתה שמחה גדולה, אני זוכרת שהייתי כל כך מאושרת.

עלינו ארצה יחד ב-1967 וגרנו שם בקיבוץ. שלוש שנים אחרי העלייה ארצה נולד הילד הראשון שלנו – ארי (אריה) גרוסמן ב-25.08.1970 בנהריה. אני הייתי בת 24 ומל היה בן 29. הבן השני שלנו, עמית, נולד ב-30.10.1972 בנהריה. אני הייתי בת 26 ומל היה 32. הבן השלישי שלנו גלעד נולד ב-7.04.1978 בנהריה. אני הייתי בת 32 ומל היה בן 37.

עכשיו, כשאני בפנסיה, אני לומדת שלושה ימים בשבוע במסגרת לאנשים מבוגרים שנקראת "יהל". יום אחד אחר הצהריים אני נוסעת לסופר ויום אחד אחר הצהריים אני מתנדבת בספריה. חוץ מזה אני עושה התעמלות פעם בשבוע, נפגשת עם חברות, מבשלת, קוראת, רואה טלוויזיה ולפעמים עובדת על תרגום.

בעלי מל נפטר מסרטן לפני שש שנים. כל יום שישי עמית ומשפחתו, שגרים קרוב, באים לארוחת שישי. גלעד ומשפחתו באים כל כמה שבועות מכיוון שהם גרים רחוק. הפעם האחרונה שראיתי את ארי לבד היה במרץ 2021 ואת הבן שלו ואשתו ראיתי ב-2017. הם גרים בארצות הברית אז זה קצת בעיה.

אלה החיים שלי בקצרה ומסר ממני אליכם: תלמדו, תתפתחו ותמצאו את דרככם האישית בעולם, אבל אל תשכחו את העבר, כולל העבר המשפחתי שלכם. בתקווה שתתרמו לעתיד שיביא לכם הרבה עניין, אתגרים וחיים טובים.

הזוית האישית

עופרי הנכדה המתעדת: החוויה הייתה מעצימה וכיפית. למדתי המון על משפחתי ועל העבר, במיוחד על סבתי. היה גם קצת מסובך למצוא את כל המידע ולהפוך הכול לסיפור אבל בסופו של דבר הכול הסתדר – והנה הסיפור בפניכם.