מאגר סיפורי מורשת

אני מטיילת עם נכדי הקטן ושרה לו את השיר "רד אלינו אווירון" וחושבת: זה שיר שגדלתי עליו. אימא שלי שרה לי אותו, הגננת בגן שרה לנו אותו השיר, וברבות השנים שרתי אותו אני לילדיי ועכשיו לנכדיי.

לכאורה, כלום לא השתנה אבל במבט פנימה הרבה שינויים התחוללו לאורך השנים.

שאלתי את יובל, נכדי, איזה שירים זכורים לו מהילדות? ויובל חזר ואמר בדיוק אותם שירי ילדות שליוו אותי בילדותי: הסבון בכה מאד, רוץ בן סוסי, נד-נד, רד אלינו אווירון. שיריו של חיים נחמן ביאליק המשורר הלאומי שלנו שהם "נכסי צאן ברזל". שירים שליוו ומלווים המוני ילדים עד היום. מרגש אותי לדעת שיש מורשת שאנחנו מעבירים לילדינו ולנכדינו.

שמי אורנה לב-רן נולדתי בארה"ב בשנת 1953 ובהיותי בת שנה, עליתי לארץ לקיבוץ נגבה שם גדלתי והתחנכתי בחינוך המשותף.

נכדי יובל בן 12 נולד וגדל עד גיל 6 בתל אביב. לקראת עלייתו לכיתה א' חזרה משפחתו לגור בקיבוץ ולשמחתי לא היה גבול. יובל מתחנך אף הוא בבית הספר הקיבוצי ע"פ עקרונות למידה של פעם, בשיטת הנושאים בה אני למדתי, לימדתי וכך התחנכו ילדיי. אמרנו שינויים, אכן, לאורך הדרך חלו שינויים כאלה ואחרים אבל הבסיס נשאר.

בבית הילדים בו גדלתי עם קבוצת ילדים בני גילי חוויתי חוויות החקוקות בזיכרוני ובליבי לכל חיי. היו אלה זמנים של הסתפקות במעט. מבחר קטן באוכל, מעט משחקים וצעצועים, בגדים משותפים ומועברים מאחד לשני. אנו הילדים ידענו להפיק מכל זה את המרב והמיטב. ידענו חיי חברה שמחים בילינו הרבה על הדשאים המוריקים במשחקי ילדות: תופסת, מחבואים, מחניים, זנבות, קפיצה על חבל ועוד.

בימי החורף הקרים התכנסנו בבתי ההורים ושיחקנו משחקי קופסא: דמקה, שחמט, סבלנות, סולמות וחבלים, משחקי רביעיות. שאלתי את יובל האם המשחקים האלה מוכרים לו? כמובן, השיב יובל, גם אנחנו משחקים אותם המשחקים, אולי במעט שינויים. יובל ציין גם משחקים שאני לא מכירה שהוא וחבריו משחקים בהם היום. אכן שינויים. שמחתי שהמשחקים שלי מפעם עדיין מהווים חלק חשוב במשחקי הילדים היום.

השינוי הגדול ביותר שחל מימי ילדותי ועד היום הוא החשיפה של הילדים מגיל צעיר לעולם המסכים. את רוב שעות הפנאי שלהם הם מעבירים מול מסך. בדרך הזאת הם גם מתקשרים אחד עם השני, כמעט ולא נפגשים אחד מול השני ומדברים, אלא הכל עובר דרך המסך. אנחנו היינו נפגשים פנים מול פנים, משוחחים, צוחקים, מרכלים ומעבירים שעות רבות אחד מול השני.

הייתי ילדה של ספרים. אהבתי תמיד לקרוא ואהבתי מאד להקשיב לסיפור בהמשכים בערב לפני השינה בבית הילדים. היינו מתלבשים בפיג'מות ומתכנסים באחד מחדרי השינה והמורה או מטפלת, היו מקריאות לנו ערב ערב סיפור בהמשכים: פנג הלבן, ניסים ונפלאות, רובינזון קרוזו, חסמבה ועוד. אהבתי את שעת ההתכנסות הזאת, את הביחד שלנו, את האווירה השקטה והמרגיעה לפני לכתנו לישון בלינה המשותפת ללא ההורים.

החיבור שלי לספרים היה חיבור מיוחד. אהבתי את ריחם של הספרים. הייתי מבלה שעות רבות בספריית בית הספר. חיכיתי למנוחת הצהריים בכל יום בשעות 13:00 – 15:00. באותן שעות נכנסנו כולנו למיטות כשבידינו ספר שהושאל מהספרייה. לא ניתן היה לנהל שיחות עם חברים בזמן הזה. שקט. דממה. השתרר בבית הילדים. כל אחד מכונס במיטתו כשספר הקריאה בידיו. לאחר כחצי שעה נשמעה קריאתה של המטפלת: "לסגור ספרים, להסתובב לקיר ולישון". לא אהבתי את הדרישה להפסיק את הקריאה ולעיתים קראתי בסתר מתחת לשמיכה.

כששיתפתי את יובל באהבתי לספרים בילדותי והיום הגיב: "אההה! עכשיו אני מבין למה בחרת בשנים האחרונות שלך כמורה מחנכת בבית הספר להיות ספרנית ולמה עכשיו כשאת כבר גימלאית את ספרנית בספריית הקיבוץ". כשיובל למד לקרוא הוא היה תולעת ספרים. בכל מקום ובכל זמן יובל היה עם ספר. התרגשתי תמיד כשחוויתי עם יובל את אהבתו לספרים. גם הוא היה מבלה שעות בספרייה. אנחנו אוהבים לבקר מדי שנה בחגיגות שבוע הספר. יש לנו לעיתים שיחות על ספרים. ואהבה גדולה שאינני מוותרת עליה לקרוא בפני נכדיי ספרים שאהבתי וספרים חדשים. חשוב לי להנחיל להם את האהבה לספרים.

בשיחות שלי עם יובל הוא ציין בפני את אהבתו הגדולה למוזיקה. מאוד שמחתי עם האהבה הזאת של יובל. מוזיקה היא השראה ותוכן שמועברים למאזין במטרה להעביר מסר מסוים של היוצר לעיתים שמח ולעיתים עצוב. מאחורי כל יצירה עומד אדם שמעביר אלינו את החוויות שלו במטרה ליצור חיבור בדומה לסופר המעביר את המסר שלו דרך ספריו.

יובל שאל אותי איזה סגנון מוזיקלי אהבתי בנעורי? שיתפתי את יובל שהמוזיקה שאליה נחשפנו הייתה בדרך כלל מועברת דרך הרדיו, הפטפון או קסטות שירים. בבית הורי שמענו הרבה מאד מוזיקה קלאסית שאהבתי מאד. בבית הילדים כמו כל נער מתבגר אהבנו את שירי הרוקנרול, והזמרים הכוכבים בתקופתי היו אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד. היו שני מחנות בקרב המעריצים מחנה קליף ומחנה אלביס. אני נמניתי על מחנה קליף. ברגע שהתנגן שיר של אחד משני זמרים אלה הייתה קריאה מחרישת אוזניים וכל מעריציו של אותו זמר היו מזנקים מכל עבר ומצמידים אוזניהם למכשיר הרדיו. את אהבתי לשירי ארץ ישראל קיבלתי בשיעורי המוזיקה.

חזרתי ליובל עם אהבתו למוזיקה ושאלתי אותו איזה מקום תופס אצלו התחום המוזיקלי והוא ענה: עולם התוכן הכי משמעותי עבורי הוא המוזיקה. אני עוקב אחרי אמנים, אני יוצר ביטים של היפ-הופ על המחשב, ז'אנר ההיפ-הופ הוא הז'אנר שהכי מדבר אלי. דרך המוזיקה אני לומד נושאים רבים אחרים כמו, אנגלית, כתיבה יוצרת, יצירת קשר עם אמני היפ-הופ, השתתפות במופעים ושיחות עם ילדים שתחום התוכן שלהם הוא כמו שלי. יובל סיכם ואמר שברוב שעותיו הפנויות המוזיקה מלווה אותו.

כשיוצאים למסע נוסטלגי אי אפשר שלא להזכיר את נושא האוכל. כמובן שבימי ילדותי האוכל והמגוון לא היו בשפע. לי באופן אישי זה התאים כי לא הייתי ילדה אכלנית. אבל עקב הצמצום היינו מחוייבים לסיים תמיד את האוכל מהצלחת. ומעשה שחזר על עצמו מדי יום היה כך: בכל יום לפני לכתנו לחדר ההורים אחה"צ היינו צריכים לאכול ביצה קשה ולשתות קקאו (שוקו). עלי ההרכב הזה לא היה חביב. הייתי יושבת על יד השולחן מול הצלחת שלי ולא מסוגלת לטעום. הילדים כבר כמעט כולם הלכו להורים ואני עוד יושבת. אמא שלי שהכירה את הבעיה הייתה מגיעה לבית הילדים, וכשהמטפלת הייתה עם הגב אליי היא מהר שתתה את הקקאו ואכלה את הביצה מבלי לומר מילה. המטפלת הסתובבה ואמרה: "למה רק שאמא שלך מגיעה את מסיימת את האוכל?" הסוד  נשמר בינינו במשך שנים. גלידה וצ'ופרים היינו מקבלים רק באירועים מיוחדים. בימי שישי בצהריים קיבלנו שורה אחת של שוקולד חלב של עלית.

בכל שנה בקיץ הייתה לנו "הבראה". במשך שבוע היינו מקבלים אוכל טוב במיוחד: צ'יפס, שניצל, עוף ולקינוח מאכל מיוחד שנקרא "חרוסט" (מאכל פולני שפירושו פריך) וכמובן גלידה כל יום.

כשיובל שמע ממני את הסיפורים על אוכל הוא די התפלא כיצד ניתן להעביר את הילדות ללא חטיפים וממתקים. יובל מספר שכבר בהיותו בן שנה שנתיים, ממתקים וחטיפים היו אהובים עליו מאד. פעם קרה שסבא איציק שמר עליו הוא בכה ולא הצליח להירדם. סבא נתן לו קופסת גלידה שלמה ואיתה יובל הצליח להירגע ולהירדם. אני אינני נמנית על הבשלנים אבל יש מספר מאכלים שאותם אני מכינה והם אהובים מאד על הילדים: מרק קניידלעך, לביבות, טחינה, לחם מטוגן וטוסטים ואז אני מקבלת את מירב המחמאות.

חיי השיתוף בילדותי כללו גם בגדים משותפים. הבגדים שלבשנו היו שייכים לכולם וכל שבוע משהו אחר לבש אותם. לא ניתן היה להחזיק בגדים "פרטיים". בחגים כמו ראש השנה ופסח היינו מקבלים בגדים חדשים נעליים וסנדלים. כמעט תמיד היינו לבושים בצורה אחידה. למשפחתי היו קרובי משפחה שגרו באמריקה ומדי פעם הם היו שולחים לנו דברים שונים שידעו שאין בארץ.

פעם אחת התקבלה חבילה, שבתוכה היו מכנסי ג'ינס לבנים וחולצת גופיה שבעיני נראו כמו הפלא השמיני. בגדים אלה ביקשתי מהורי לא למסור למחסן הבגדים. לאחר התלבטויות רבות אימא שלי הסכימה לכך, בתנאי שאלבש אותם רק כשנצא מהקבוץ. ואכן, יום אחד הורי הוזמנו לחתונה בתל אביב ואני הצטרפתי אליהם השמחסבתא ה הייתה גדולה כי יכולתי ללבוש את הבגדים האלה ואז….. באמצע החתונה גילינו שמחסנאית הבגדים מהקיבוץ נמצאת שם והיא מתבוננת בנו מרחוק. לאט לאט התקרבה ושאלה את אימי שכבר ציפתה לשאלתה: "מניין הבגדים האלה"? אימי לא ידעה את נפשה מרוב בושה. כשהסבירה אימי שאלה בגדים שאורנה לובשת רק בנסיעות כעסה המחסנאית, הפנתה את גבה והלכה.

כמובן שבימי ילדותו של יובל הדברים שונים ואחרים. כל ילד ברשותו מבחר בגדים ע"פ בחירתו ואהבתו. יובל אומר שהוא "מכור" לאדידס. מה זה אומר שאלתי אותו? והוא השיב שכל פרטי הלבוש שלו הם של חברת אדידס. שאלתי את יובל איך היית מסתדר בתקופה בה אני הייתי? והוא השיב: קשה לי לחשוב שהבגדים הם לא שלי והם שייכים לעוד ילדים ושעלי לחלוק אותם עם אחרים. היום הרבה מאוד ילדים עסוקים בלבוש שלהם ובנראות, כל אחד רוצה להיראות הכי טוב שאפשר ויש את האופציה להזמין בגדים ברשתות ולהיות ייחודי.

המסע שלנו תם, אבל לא נשלם. תמיד יהיו עוד סיפורים לספר ולשתף. העולם השתנה מאד, רובו לטובה.

הזוית האישית

יובל: החוויות שסבתא שיתפה אותי בהן גרמו לי להבין שהדברים הם דומים ושונים בו זמנית. יש דברים שקשה מאד להבין אותם: כיצד סבתא יכולה הייתה לישון בבית הילדים ללא הוריה?, כיצד חלקו הילדים זוג אופניים אחד?, מכוניות לא היו לכל משפחה, מגוון האוכל ללא חטיפים טעימים אהובים ועוד ועוד.

סבתא אורנה: שמחתי לשתף את יובל בחיי הילדות שלי ולעבור איתו יחד את המסע. מקווה שיובל ייקח איתו את הסיפורים וינצור אותם בזיכרונו.

החוויה המשותפת: המפגשים היו מרגשים ומלמדים לשני הצדדים.