מאגר סיפורי מורשת

שמי סמירה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי נוגע להחלטה המשפחתית בנוגע לעלייתנו אל ארת ישראל, להלן:

כשחיינו בעיראק, יום אחד בשעות הערב אבא שלי חזר מהעבודה וביקש מכל המשפחה להתאסף בחדר הגדול. אמא שלי התחילה לזרז את כולנו. הרגשתי שמשהו קורה או עתיד לקרות. החיים שלנו מתחילים להשתנות. התאספנו כולנו בחדר הגדול. אימא שלי אמרה שיש להם משהו חשוב להגיד לנו ואסור לנו לספר או לדבר עליו עם אף אחד. אבא שלי אמר שהגיע הזמן לעזוב את הבית ואת המדינה, ושהמקום הזה כבר לא של היהודים ואנחנו לא שייכים לכאן. אנחנו יהודים ולכן צריכים לעזוב.

אחותי הגדולה שאלה: ״לאן? לאן נוסעים? איפה נחיה?״

אבא שלי חשב ואמר שישנן מספר אפשרויות : אנגליה – זו הייתה אפשרות מועדפת, כי שם יהיה לאבא עבודה בטוחה ואפשרות נוספת לעלות לארץ ישראל.

שאלתי את אבא: ״מי יסע איתנו לאנגליה? כל המשפחה, החברים?״

אבא ענה שרק אנחנו: אימא, אבא וכל האחים. שאר המשפחה הגדולה תעלה לארץ ישראל. אחותי הגדולה הביטה בי ושתינו השבנו שאנחנו לא רוצות ללכת לאנגליה. אנחנו לא יודעות את השפה, ורוצות להיות עם המשפחה הגדולה, עם החברים של המשפחה ועם היהודים שעולים לארץ ישראל.

אבא ניסה לשכנע אותנו ואמר שיחשוב על כך. לבסוף, אמא שלי אמרה שגם היא מעדיפה לעלות לארץ ישראל עם המשפחה הגדולה ולא להיות לבד בארץ אחרת. למרות שהפרנסה באנגליה הייתה מובטחת. אבא אמר: "עולים לארץ ישראל!". אבא ביקש ששיחה זו תישאר סוד של המשפחה. אסור לנו לספר על התכנית שלנו לאף אחד. לא לחברים, אפילו לא לדבר על כך עם שאר המשפחה. היה פחד שהשכנים הערבים יגלו מתי אנחנו מתכננים לברוח ואז ינסו לפגוע בנו קודם לכן. המשפחה התחילה להתארגן לקראת העזיבה.

השלטונות אישרו למשפחתי לעזוב את עיראק, אך אסרו עלינו לקחת איתנו דבר או כל דבר שהיה יכול לסייע לנו להתחיל חיים חדשים. עזבנו את הבית עם הבגדים שהיו עלינו בלבד. כל הרכוש נשאר. יצאנו ועזבו את הבית היקר שלנו. פחדנו מאוד. יצאנו למסע הגדול של חיינו. לא נפרדנו מהאנשים הקרובים אלינו, מלבד שתי העוזרות בית. נפרדתי מהבית עצמו, מהשכונה שמאוד אהבתי. מתרגשת לקראת החיים החדשים המחכים לי בארץ ישראל.

טסנו מנמל התעופה שבעיראק לקפריסין. זו הייתה הפעם הראשונה שטסנו במטוס. מאוד התרגשתי. אבא ואמא ביקשו שנהיה שקטים עד שנצא מעיראק. בנמל התעופה בקפריסין פגשנו את בני הדודים וחברים. היה מאוד מרגש. כולנו טסנו יחד לארץ ישראל. נחתנו בארץ ישראל עייפים ומותשים. עם הירידה מהמטוס חילקו לנו כריכים ושתיה ואף ממתקים, והובילו אותנו לאוטובוסים שחיכו לנו. את הלילה העברנו בארץ ישראל. הלילה הראשון שלנו בארץ ישראל. כעבור יומיים עברנו למחנה עולים בבית ליד. לביתנו החדש.

הזוית האישית

הנכדה הדר: למדתי במהלך העבודה דברים רבים על סבתא שלי שלא ידעתי אף פעם. מאוד נהניתי במהלך העבודה. סבתא שלי מאוד נהנתה לענות על השאלות שלי ולספר לי על העבר שלה.