מאגר סיפורי מורשת

סבתא בטי מספרת את סיפורה המשפחתי לנכדתה עדי.

כשנולדתי קראו לי בת שבע נמדר, והיום קוראים לי בטי חממי. נולדתי בפרס (איראן) בתאריך ל' אב תשט"ז (א' דראש חודש אלול) להוריי, רפאל ז"ל ואסתר מלכה.

משפחתי

אבא שלי נולד בעיר מערב שנמצאת על גבול פרס. אימא שלי נולדה במשהד שבפרס.  אני חמישית מתוך שבעה אחים. שני אחי הגדולים: דניאל ז"ל וישראל נולדו בארץ ישראל. אחותי רחל, אחי מיכאל (ז"ל) ואני נולדנו בטהרן שבפרס.

אבי היה סוחר יהלומים, וזה לקח אותנו למסע מסביב לעולם. מטהרן נסענו ללונדון שבאנגליה ושם נולדו לי שני אחים: שמואל יונתן וגבריאל אלכסנדר. כל שנה היינו נוסעים מלונדון לאיטליה במכונית (זה לקח לנו יום וחצי!), ובאיטליה היינו משכירים בית לכל החופש הגדול.

כאמור, נולדתי בפרס, וכאשר הייתי בת שנה עברנו ללונדון. שם גדלתי. גרנו בבית ענק עם 13 חדרים בסך הכול.

ביתנו בלונדון

מנהגי בית אבא

היה לנו מנהג בבית, שבליל הסדר אבא שלי לא היה קם מהכיסא. בנטילת ידיים היינו נוטלים לו ידיים במקום שלו עם קערה ונטלה. וכאשר היינו שרים הפיוט "דיינו" היינו "מרביצים" אחד לשני עם בצל ירוק.

בכל ערב ב"ספירת העומר" אבא שלי היה קורא לנו לעמוד מסביב לשולחן, הוא היה מברך ואנחנו היינו עונים 'אמן'. בחנוכה היינו מביאים אחד לשני מתנות, ואז היינו הולכים למסיבת חנוכה גדולה מאוד בבית הכנסת. בפורים הייתה לנו תחרות תחפושות בבית הכנסת. באחת השנים זכיתי במקום הראשון, כשהתחפשתי לשקית תפוצ'יפס שהכנתי בעצמי.

לימודיי

הלכתי לבית ספר לא יהודי. פעם בשבוע בימי ראשון כל הילדים היהודים היו הולכים ללמוד א'-ב' בבית הכנסת, זה היה נקרא 'שעורי עברית'. חוץ מזה כל יום היינו הולכים לבית הכנסת לאכול ארוחת צהריים כשרה.

בגיל 11 עברתי לתיכון יהודי גדול בשם S.F.J  שהיו בו 12,000 תלמידים, כל התלמידים היו מחולקים לארבע קבוצות. הייתה לנו תלבושת אחידה, שכללה חצאית/מכנסיים (כי היה גם בנים) אפורים, חולצה תכלת, ז'קט עם סמל בית הספר ועניבה. לכל קבוצה היה צבע עניבה שונה, הייתה קבוצה – כחול עם פסים אדומים ושמה היה: אנג'ל. לקבוצה אחרת עניבה כחולה עם פסים ירוקים ושמה היה: ויצמן, לקבוצה נוספת הייתה עניבה כחולה עם פסים תכלת ושמה: גורודצקי, ולקבוצה שלי הייתה עניבה כחולה וקראו לה זיינגוויל. אחרי חופשת פסח היינו חייבים להחליף את התלבושת לתלבושת קיץ.

הקמת המשפחה

בצעירותי עבדתי כגננת במילנו, בלונדון, ובניו יורק. למדתי בסמינר בניו יורק ובעלי למד אצל הרבי ב-770 .

אחי מיכאל למד גם הוא בישיבה ושידך בינינו. אחרי שבוע כתבנו לרבי וקיבלנו תשובה מיד. בתוך שישה שבועות התחתנו בירושלים במלון "שלום", שנמצא ב'בית גן', אחר כך חזרנו לניו יורק והתחלנו את החיים.

בניו יורק נולדה לנו הבת הבכורה שלנו נחמה דינה ואחרי שנה עלינו ארצה, שאר הילדים נולדו בארץ.

המשפחה

הקשר לרבי

כשהבת שלנו, נחמה דינה, הייתה בת שבועיים, עמדתי בפרוזדור מחוץ לחדר של הרבי וחיכינו שהרבי יעבור ל'מנחה'. הרבי עבר, עצר והוציא מטבע, הוא חיכה שאפתח לנחמה דינה את היד, כדי להניח את המטבע בידה. מרוב התרגשות, בטעות, הפלתי את המטבע. הרבי חיכה בסבלנות עד שאמצא את המטבע, שמתי לנחמה דינה את המטבע ביד, הרבי חייך אליה והלך.

תחביבים

התחביב העיקרי שלי הוא תפירה וסריגה (גם גינון, ואפייה). כשהייתי בת 17 הלכתי לקורס תפירה, והתחלתי לתפור הכול: שמלות, חולצות, חליפות וכדו'. גם את התחפושות של הילדים שלי תפרתי.

יש לי תחביב מיוחד: אני אוספת דברים מיוחדים כמו מגנטים כלי כסף וכדו'.

האוספים שלי

יש לי צמידים שעוברים במשפחה שלי בירושה. הם עשויים מ-CT18 זהב. סבתא שלי נתנה אותם לאימא שלי, ואימא שלי נתנה לי, ואני לבנותיי.

אחד הדברים שאני עושה בפנסיה זה לטוס לטייל בעולם ולבקר את משפחתי ברחבי הגלובוס.  הארצות: אירן, טורקיה, צרפת, אנגליה, איטליה, אמריקה, שוויץ, ארגנטינה, יוון, וישראל הן מקצת המקומות שביקרתי בהם.

במסגרת נסיעותיי

מסר לדור הצעיר: אהבת הזולת וכיבוד הורים זה משהו שהשתלתי בילדיי, בגלל שאני חושבת שזה חשוב מאוד. כך אני גדלתי, ולכן אני מוסרת זאת לילדיי. בתקווה, שיקפידו על כך, ויעבירו זאת הלאה לדורות הבאים.

הזוית האישית

עדי הנכדה: תודה לך סבתא על סיפורך המרתק והמעניין. אני מאחלת לך בריאות, שמחה ונחת מכולם.