מאגר סיפורי מורשת

שמי מודי שפי, נולדתי בתל אביב במרכז תל אביב – ברחוב המלך ג'ורג'. נולדתי ביום 2 לנובמבר 1949. בתאריך זה בשנת 1917 הייתה הצהרת בלפור, ההצהרה על הקמת מדינה יהודית. אני הבן הצעיר מבין שלושה ילדים. הוריי היו בארץ 14 שנה לפני שנולדתי.

בית הספר הראשון, שבו שלמדתי נקרא "בית ספר כרמל", והוא היה קרוב לבית שלי. כעבור שנה וחצי עברנו דירה לשכונת יד-אליהו ועברתי לבית ספר אחר בשם גיבורי ישראל. בהמשך עברתי לבית ספר שלישי בו למדתי כיתות ז' ו ח'. כילד הייתי תלמיד טוב והיו לי הרבה חברים. היו לי שתי חברות, לאחת קוראים יוספה ולשנייה עצמאות. החברים היו דודי ליטבק, ראובן קץ ועוד. הייתי ילד מאוד מקובל וחיפשו את קרבתי. בבית ספר שיחקנו כדורגל ובשכונה חוץ מכדורגל שיחקנו מחבואים, שיחקנו "הנדס אפ" – משחק דמוי המערב הפרוע, מתחבאים ויורים. גם היה משחק שנקרא דודס, שבו היינו שמים מקלות קצרים על מקל ארוך שמונח בחלקו על אבן והיינו מקפיצים את המקלות הקטנים הכי רחוק. מי שהגיע הכי רחוק היה מתקדם בניקוד. היינו משחקים בגולות וחוץ מזה היינו משחקים בגוגואים. אהבנו מאוד לטפס על עצים, אז בכל הזדמנות שהייתה היינו מטפסים, וכדורגל שיחקנו הכי הרבה. ליד הבית היה מגרש כדורגל ענק, היו שם המון ילדים קטנים גדולים בגילנו. הייתה הילולה ורעש ושמחה.

אני לא זוכר תקופה של "התבגרות" אבל אני בהחלט זוכר את היום הספציפי בו ראיתי את העולם אחרת. אני זוכר את מה שהרגשתי. בוקר אחד קמתי, והכול הרגיש אחרת. אני זוכר במפורש שהיה לי שכן, רופא. ואני זוכר את עצמי עולה ויורד במדרגות ואני רואה אותו אבל פוגש בפנים אחרות ומזהה שזה הוא, אבל הוא לא נראה אותו הדבר. פתאום, שמתי לב לכל הקמטים שלו והקושי שלו ללכת ולרדת את המדרגות. לא הייתה לי כבר הראייה והתמימות שיש לילד.

את בר המצווה שלי אני זוכר לרעה. עד היום. היה לי "מלמד" שלימד אותי את ההפטרה ומה שיצא מכל זה שמי שזכר את ההפטרה היו האחיות שלי, שעמדו ליד הדלת והקשיבו לי לומד ובשבת כשעליתי לתורה, הגעתי לבית הכנסת רועד כולי ולא הוצאתי מילה, פשוט משותק. ירדתי בבושת פנים ומאז ועד היום האחיות שלי שרות לי את ההפטרה..

בשנות נעוריי, הייתי בשלוש תנועות נוער. בתנועת הצופים הייתי למשך שלושה שבועות בשבט "צבר" ואחרי שלושה שבועות הבנתי שזה לא מתאים לי. הלכתי לשומר הצעיר וזה מאוד מצא חן בעיני. היו המון פעילויות, מסעות ויצאנו למחנה בקיבוצים לעבוד. היה שם מגרש כדורסל מאוד גדול ויפה. אחרי בערך שנה וחצי, זה נקטע בזמן של ארוחת הבוקר בבית. ישבנו כל המשפחה ביחד לאכול ארוחת בוקר ואני נתתי שם הרצאה איך הקומוניזם ישתלט על העולם, כי זה מה שאמרו לנו בשומר הצעיר, להעביר את המסר. אבא שלי עצר אותי ואמר: "מה זה, איך אתה מדבר?" והסביר לי  את משנתו. באותה השיחה בעצם הבנתי שמכניסים לנו דעות והבנה, מעין שטיפת מוח, שהיא לא בהכרח נכונה אבל היא מתאימה למי שעומד מאחורי השומר הצעיר, שזו הייתה מפלגה שמאלית עם נטייה לברית המועצות לשעבר. וזהו אז עזבתי.

תנועת הנוער השלישית בה הייתי הייתה "הנוער-העובד והלומד". היתרון הגדול בתנועה הזאת, הוא שפגשתי שם את אשתי לעתיד. הצטרפתי לתנועה, לאחר שבמשך שנה שלמה הייתי ללא תנועת נוער. בהתחלה זה היה נחמד, היו משחקים – כדורסל וכדורגל, וזה היה ממש קרוב לביתי, פחות ממאה מטרים. לאט לאט השתלבתי. התחלתי לדבר, להקשיב והתחלתי להכיר אנשים וחברים ופתאום ראיתי את יהודית (אשתי לעתיד) ואז היה לי פרויקט ומימשתי אותו.

שירות צבאי

בצבא, דבר ראשון – במשך ארבעה עשר חודשים הייתי לוחם, בחמשת החודשים האחרונים הייתי במסגרת שמלמדת אותי להיות מ"כ, מה שנקרא תוכנית מ"כים ואחרי ארבעה עשר חודשים (אז זה היה מסגרת אחת – מתחילת הגיוס ועד תום 14 החודשים) יצאתי מ"כ, אבל אני מאוד לא הסתדרתי עם הקצין שלי וגם הוא לא הסתדר איתי, וכשהראו לו את מודי המ"כ, הוא אמר: "בשום פנים ואופן לא", והוא העביר אותי להיות במחלקת הקשר. כך העברתי שנה ועשרה חודשים שנותרו לי בשירות הצבאי כקשר.

באיזשהו שלב, שלחו אותי לקורס של מפקדים שאינם קצינים, שזו רמה אחת יותר, עדיין בקשר. אני לחמתי במלחמה אחת ולצערי מלחמה אחת יותר מדי, לחמתי במלחמת יום הכיפורים, שפרצה כמעט שלוש שנים לאחר שהשתחררתי. זו הייתה מלחמה מאוד קשה ועקובה מדם. 3,000 חיילים נהרגו במלחמה הזאת. המלחמה הזאת ארכה רשמית 23 ימים. בפועל, היא ארכה למעלה מחודש, כי אחרי שהייתה הפסקת אש, עדיין היו החלפות אש והיו יחידות שישבו למצרים על הצוואר במקומות מאוד אסטרטגים. אותו דבר היה גם בסוריה.

לכאורה השתתפתי גם במלחמת לבנון הראשונה. אבל לא באמת נשלחתי לקרב. יש לי חוויות שמלוות אותי כמעט כל יום ואפילו מקשות על התפקוד שלי. בחוויה אחת, הסתובבנו בסיני כי בשלב הראשון לא ידעו מה לעשות איתנו, חשבו שרק טנקים ומטוסים יפתרו את הבעיות והקפיצו אותנו ממקום למקום בשביל לחסום נחיתה של יחידות קומדו של המצרים. פעם אחת נכנסנו לשטח חדש להתמקם בו וגילינו קצין וחייל מצרי. היינו כ- 50 קילומטר מקו הגבול והסתבר שהקצין היה רב סרן, איש מודיעין שדיווח כל הזמן על המידע שהיה לו. למשל, הוא דיווח שהתמקמנו בשטח. הוא היה מאוד אינטיליגנטי ודיבר ברוסית, אנגלית וערבית. זו הייתה חוויה מאוד משמעותית. חוויה נוספת: עשרה ימים לאחר שנפתחה המלחמה, חצינו עם סירות את תעלת סואץ, היה מאוד חשוך ולא ידענו מה מחכה לנו מהעבר השני. התברר למזלנו שאף אחד לא חיכה לנו. אחר כך התחיל הבלגן.

מקצוע

כשהייתי ילד לא חשבתי על מה אני רוצה לעבוד כשאהיה גדול, פשוט נהניתי לשחק כדורגל וכדורסל. היו לי המון חברים, זה לא היה בראש שלי בכלל. כשהשתחררתי מהצבא, אבי ארגן לי עבודה כדי שהיה לי קצת כסף. יצאנו לטיול בחיפה ומיקמו אותנו במלון ברמה מאוד נמוכה. עבדנו כל היום על מכלים בגובה ארבעים מטר על הגג ופרסנו יריעות בידוד. יום אחד מנהל העבודה מזמין אותי, ומתייעץ איתי מה לעשות בעבודה. אני, שלא ידעתי לקרוא שרטוטים ושבכלל למדתי בבית ספר עיוני, הייתי מאוד מאוד חדש אבל הוא התייעץ איתי. בסוף אותו שבוע הבנתי שאני צריך ללכת ללמוד וכך הגעתי למקצוע שלי. התפקיד שלי היה בעצם להביא לשיפור והעלאת תפוקה ביצור.

מהר מאוד הבנתי שאני צריך לשפר לעובדים את סביבת העבודה, כדי להפיק את המירב. כשעבדתי במפעלים, זה היה הנושא המרכזי שעליו עבדתי. הפעלתי מחלקות, והשפעתי על מעל 30 עובדים שעובדים על המון נושאים שונים בעניין הזה של הייצור. מאוד נהניתי לעסוק בעבודה הזאת, והיו תוצאות נהדרות. לדוגמה: מוצר חדש שיצא לשוק והתברר שהוא יקר לשוק. מוצרים מקבילים היו זולים יותר, ולא קנו אותו. לפני שיצאו לשוק, התרעתי שאנחנו מוציאים לשוק מוצר יקר. כשזה התממש, חזרו אליי ושאלו אותי מה יש לך להגיד. התחייבתי תוך חצי שנה להוריד 50% מהעלות בתחומים שתחת אחריותי. ואכן כך עשיתי. ריכזתי קבוצה של עובדים ותוך חצי שנה הורדנו 50% מהעלות ובאמת המוצר הפך להיות מוצר ברמה מאוד גבוהה ובסך הכל הורדנו את המחיר הכללי ב25%. המוצר היה תחנת טלפון שולחני עם הרבה לחיצים שהיה יכול לעשות הרבה דברים יחסית לשנות ה-80. הוא לא היה זול, אבל הוא היה ברמה הכי גבוהה בזמנו.. החברה שדרכה עשיתי זאת נקראת טל-רד. גם היום יש כזאת חברה אבל היא עוסקת בדברים שונים.

כיום אני עובד בבקרה על רכבת ישראל, במסגרת ועדה מטעם משרד האוצר. תפקיד הועדה לוודא שרכבת ישראל עומדת במה שדרוש ממנה מבחינת זמנים ובנייה. ועדה זאת נוצרה לאחר שביבי (בנימין נתניהו) נתן לרכבת ישראל 20 מיליארד שקל בשביל להאץ את קצב הבנייה של רכבת ישראל, והתברר שלא עשו כלום עם הכסף ופשוט העלו את שכר העובדים.

הזוית האישית

אורי הנכד המתעד: נהניתי מאוד מהראיון והתיעוד. בתכנית הזו למדתי המון דברים חדשים על סבי. אני מרגיש שעכשיו התחברנו יותר ושיהיה לו יותר קל לשתף אותי בדברים בעתיד.