מאגר סיפורי מורשת

שמי יוכבד שניאורסון, נולדתי בתאריך 16/1/1946, יא' שבט התש"ו. בעיר אומן שבאוקראינה, להוריי יצחק ושרה גלבך. דור עשירי לבעל שם טוב, הארבעה עשר למהר"ל מפראג ודור שביעי לרבי נחמן מאומן.

כבר מגיל צעיר מאוד, כשהייתי בגיל שלושה חודשים התחיל המסע. נאלצתי לנדוד בדרכים יחד עם הוריי, מאוקראינה ללמברג, משם לפוקינג-גרמניה, ולאחר מכן לברנואה-צרפת, עד שזכינו להגיע לארץ המובטחת – ארץ ישראל.

בצרפת פעל ארגון שקראו לו ג'וינט, פעילי הארגון סייעו ליהודים שיצאו מרוסיה חסרי בית וחסרי כל. הם קנו מלון ישן, ושיכנו בו  את כל המשפחות. כל משפחה קיבלה חדר ולכולם יחד היה מטבח אחד משותף. המשפחות עשו תורנות ביניהם מי יבשל כל יום. באותו מלון היו גם נערים בודדים ללא משפחה שברחו בגפם מרוסיה. סבתא שרה, אימא שלי, כיבסה להם את בגדיהם, ובשלה להם אוכל  כדי שיוכלו ללמוד תורה.

המסע לישראל

כעבור זמן, עזבנו את צרפת והפלגנו באנייה בדרכנו לארץ ישראל. אני זוכרת, שישנו על מדפי עץ, שהיו תלויים על דפנות האנייה אחד מעל השני… הייתי ילדה קטנה והייתי זקוקה לחברה שתפיג לי את השעמום. יום אחד הייתי משועממת מאוד. כמה מלחים ניגשו אליי, והעלו אותי לסיפון. שם ראיתי מראה שלא ישכח מעיניי, הים נפרש מולי בכל הדרו…

שנות ילדותי בארץ ישראל

הגענו  לנמל חיפה  בשנת 1948 התש"ח – ערב ראש השנה, הביאו אותנו למעברה "זרנוגה" שנמצאת ליד רחובות. היו אלו בתי ערבים עזובים ונטושים, היהודים במקום לא היו שומרי תורה ומצוות, משהו שלא נתן לאמי מנוחה והיא התעקשה שנעבור לירושלים, לשכונות חרדיות בארץ.

ירושלים

כשבאנו לירושלים, בכיתתי לכל חברותיי היו סבים וסבתות וקרובי משפחה, שהגיעו לבקר והביאו להן מתנות ורק לי לא היה אף אחד. הייתה לי רק סבתא אחת שהייתה גרה רחוק, ברוסיה. והרוסים לא נתנו לה אשרת יציאה. אפילו לדבר לא יכולנו. כי לא היו אז טלפונים. היינו מקבלים ממנה מכתבים רק פעם בשנה. ורק כשהייתי בת 17-18 היא קיבלה אשרת יציאה והגיעה לארץ. תמיד ניסיתי לדמיין איך היא נראית… אך המפגש היה שונה, מרגש ואפילו קצת מביך. תתארו לכם נערה בת 17-18 מחכה בקוצר רוח לסבתא שלה, שהיא אפילו לא יודעת כיצד היא נראית. ופתאום מישהו מצביע לך על אישה לא מוכרת, רזה וגבוהה ואומר לך שזאת סבתא שלך, סבתא טויבע רחל.

באותה תקופה, בכל יום היו מודיעים במקלט הרדיו על אנשים שעלו מארצות השואה לארץ ישראל ומחפש קרובי משפחה שניצלו. לנו לא היה רדיו. ולכן, אני ואחיי אהבנו להאזין דרך החלון לרדיו של השכנים שהיה פתוח בווליום גבוה.

יום אחד אבי, סבא יצחק שמע שמכריזים על אחיו, שאבי חשב שהוא כבר אינו בחיים. אבי התחיל מיד בחיפושים אחריו ולבסוף נפגשו שני האחים שלא התראו הרבה שנים… זה היה מאוד מרגש.

שנות לימודיי בבית הספר

למדתי בבית ספר בית יעקב במשך 13 שנים בכיתה עם 45 בנות. כל מורותיי הכירו את הגברת שרה שנירר מייסדת בית יעקב. ותמיד סיפרו על שיעוריה המעניינים..ועל הזכות הגדולה שהייתה לה להקים בית ספר שבנות ישראל יתחנכו על טהרת הקודש. בהפסקות בדרך כלל שיחקנו בחבל, תופסת, כדור-מחניים, קלאס – אלא, שבמקום אבן זרקנו קליפת תפוז. השיעור שהכי אהבתי וציפיתי אליו היה ציור ומלאכה, בשעורי מלאכה רקמנו מפות שלא היו מצויות בחנויות.

ההתקרבות לחב"ד

כשלמדתי בסמינר למורות חיפשו מורה שתסכים לעבוד בבית הספר חב"ד בנס ציונה. הגעתי לבית הספר להתרשם ונשארתי לעבוד. היות, שלחב"ד לא היו סמינרים כדי להכשיר מורות. רוב המורות היו ממגזרים שונים מחוץ לחב"ד. הרב גולדשמיד היה מגיע למסור לנו שיעור תניא כל שבוע. לאחר שטעמתי את טעמו של לימוד ספר תניא החלטתי שאני רוצה להקים בית עם בחור חבדניק. ומכיוון, שגרתי בירושלים ועבדתי בנס ציונה – ישוב מרוחק ממקום מגוריי, התגוררתי עם עוד כמה מורות אצל אישה זקנה ואלמנה בנס ציונה.

נישואיי

בתקופה שלימדתי בנס ציונה, בן דודו של אבי הציע לי בחור בשם יקותיאל שניאורסון. נפגשנו כמה פעמים וכמו כל זוג ממושמע, שלחנו מכתב לרבי ובו שאלנו אותו על חתונתנו… הרבי השיב: "בשעה טובה.. 'בניין עדי עד". המכתב הגיע בי'  שבט תשכ"ה ובג' אדר התשכ"ה התחתנו באולם טירת חן בירושלים.

מכתב הרבי לחתונתם

שנותיי הראשונות בכפר

מיד לאחר החתונה באנו לגור בכפר חב"ד, לפי רצון הרבי. הגענו לכפר לאחר 15-16 שנים להקמתו. אז הכפר לא היה כל כך מפותח, בסך הכול היו בו 72 משפחות [אפילו לא רבע ממספר המשפחות כיום]. היה לי מאוד לא פשוט משום שבאתי מהעיר לכפר. וכל דבר היה רחוק. לדוגמא: כדי לקנות תרופות מבית המרקחת, סבא יקותיאל (בעלי) היה צריך לנסוע באופנים דרך הפרדסים עד לבית דגן. את החלב חלבו מהפרה של ריבקין שהיה גר בשיכונים, ובקיצור היה מאוד קשה.

הזוית האישית

יוכבד: כיום אנו גרים בביתנו כבר 51+ שנים אני עובדת בארגון "נשי ובנות חב"ד" שזוהי זכות גדולה מאוד. אני אימא ל-9 ילדים, ונכדים ונינים בלי עין הרע לא סופרים! וב"ה כל נכדי ילדי וניני מתחנכים במוסדות חב"ד.