מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

שלום! שמי רפאלה וינברגר ואני הסבתא של רז מצד אבא שלה – נדב אברמוב. נולדתי בשנת 1959 בעיר חרטום שבמדינת סודאן להוריי משפחת כבה. בעיר הולדתי, חרטום, גרתי פחות משנתיים.

הוריי ע"ה ושתי האחיות הגדולות שלי הגיעו לסודאן כשנתיים לפני הלידה שלי ממצרים, כי הנשיא דאז, הדיקטטור נאצר, החליט לגרש ממצרים את כל היהודים ואת כל התושבים הזרים מהמדינה. כל אדם שגורש מהמדינה, היה מותר לקחת מזוודה אחת בלבד מתוך כל רכושו. לאבי – צ'זארה, הסבא רבא של רז, היה מזל גדול מכיוון, שהוא נשלח מטעם הדוד שלו לפתוח סניף של החברה שלו בחרטום שעסקה בכותנה.

אימא שלי – ריימונדה, הסבתא רבתא של רז, ואבי עזבו את מצרים כשאמי הייתה בת 27 ואבי בן 32. הוריו של אבי איניס ואומברטו נפטרו שישה חודשים קודם לכן בהפרש של כמה חודשים האחד מהשנייה, והם קבורים במצרים. למשפחתי היה מאוד קשה לעזוב את מצרים, הם ממש נעקרו מבתיהם, קהילותיהם, בני משפחותיהם ומכל אשר הם הרגישו קשורים בעומק ליבם. תחושת האבדון, הצער, וחוסר הביטחון הריגשי והכלכלי ליווה אותם במשך שאר חייהם. קשיי ההסתגלות במדינות בהן התגוררו הוריי לאחר הגירוש ממצרים, נטעה עמוק בתוכם את תחושת השונות והזרות בכל מקום אשר הגיעו.

אני התינוקת בידיה של המטפלת ושתי אחיותיי

שנות הילדות

בשנתיים הראשונות לחיי גדלתי בסודאן ולאחר מכן עברנו לפירנצה שבאיטליה. שם גדלתי עד גיל שלוש וחצי. מגיל שלוש וחצי ועד חמש גרנו בניגריה לאגוס, ולאחר מכן עד גיל שמונה באנגליה. בגלל שאבי ע"ה היה איש עסקים, שעבד כנציג מכירות בחברות תעשייה גדולות. בשנת 1967 עברנו חזרה לרומא שבאיטליה עד שנת 1973.

את עיקר ילדותי אני זוכרת בעיר רומא. שם נמצאים הזכרונות והרגעים הכי מאושרים בילדותי. בבית הספר יכולתי לדבר בשפת האם שלי, שהיא איטלקית ולהרגיש בנוח עם השפה. הייתי תלמידה טובה מאוד בכיתה. היו לי חברות רבות וחוגים רבים, שנתנו לי המון אושר ועולם תרבותי רחב. למדתי בלט קלאסי ולמדתי פסנתר עם מורה פרטית. בחטיבת הביניים נבחרתי להיות השחקנית הראשית בהצגה בבית הספר. אני זוכרת, שאבי הגיע במיוחד לראות אותי מופיעה, על אף נסיעותיו הרבות לחו"ל. אבי מאוד התרשם מכישוריי הבמה שלי והתרגש לראות אותי על הבמה. ומאז הוחלט שאני אלך ללמוד באקדמיה לתאטרון ברומא, אבל התוכניות השתנו ובשנת 1973 עלינו ארצה, חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים.

העלייה לארץ

בחצי שנה הראשונה לעלייתנו ארצה, התגוררנו במרכז קליטה במבשרת ציון. כל משפחתי למדה באולפן. אני למדתי בבית ספר "רנה קאסן" בירושלים, והוריי למדו במבשרת ציון. הקהילה במרכז הקליטה הייתה מורכבת מעולים מכל העולם, כשאנחנו היינו המשפחה היחידה מאיטליה. למזלנו, ידענו לדבר אנגלית, ואז יכולנו איכשהו לתקשר עם העולים האחרים יוצאי ארצות הברית ואנגליה.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, בהיותי נערה לא הרגשתי את הפחד כפי שחשו אותה לוודאי המבוגרים. אני זוכרת את רעש המטוסים, ושהיינו צריכים לכסות את החלונות בכיסויים כהים. היינו צריכים ללכת למקלטים ואבי התנדב לעזור כדי להעמיס את שקי החול ולשים אותם על כניסות הבתים והחלונות כהגנה מפני הפצצות.

הרכוש שלנו מאיטליה שכלל בגדי חורף, נתקע בנמל חיפה ונגרם לו נזק בעקבות רטיבות ועובש. בסוף  המטען הגיע אלינו בסוף החורף. נאלצנו להעביר את החורף הירושלמי, שבו היה שלג וקור עז עם מספר שכבות של בגדי הקיץ שלנו ועם מעילים וסוודרים, שהמשפחה הרחוקה שלנו סיפקה לנו, ועוד מעט בגדים שאחותי  הגדולה, רוברטה שעלתה ארצה שנה לפנינו נתנה לנו. באחד מהימים הייתה סופת שלג עזה כל כך, עד שהאוטובוס שהסיע אותנו מבית הספר בירושלים למבשרת ציון נתקע בסערה. אחותי הגדולה – רוברטה שגרה אז בירושלים, סידרה לילדים מקום לינה באחד מבתי המלון הסמוכים.

תקופת הבגרות

לאחר מספר מעברים, משפחתי סוף סוף התמקמה בקריית אונו ברחוב לוי אשכול. שם היו מגוריי הקבע של משפחתי. היו לי קשיי התאקלמות ושפה בביה"ס ברמת חן. ולכן נאלצתי להישאר כיתה שנה נוספת. בגלל קשיי השפה וההשתלבות שלי בארץ, המליצו להוריי במרכז הקליטה להעביר אותי לפנימיית "הדסים", שקרובה לנתניה ומותאמת לעולים חדשים. שם עזרו לי רבות על מנת ללמוד עברית על בוריה, ושם עברתי את שנות התיכון, ועברתי גם את בחינות הבגרות בהצלחה.

תקופת הנערות זכורה לי כתקופה של צמיחה ועצמאות. היציאה מחיק המשפחה והתמודדות עם קשים משמעותיים בלימוד השפה העברית אשר לקחה את מירב זמני בשנתיים הראשונות. היו לי גם קשיי הסתגלות חברתיים, שהתגברתי עליהם מפני, שהצלחתי להשתלב בקבוצות שונות של עולים אחרים. בכיתה יא לאחר שהעברית שלי השתפרה פלאים, הרגשתי שייכות חברתית. למרות, שלא היו עוד איטלקים כמוני בפנימייה. עשיתי זאת לאחר שהצטרפתי לקבוצות שונות ממדינות שונות. המנטליות התרבותית של הארץ הייתה מאוד שונה מזו שגדלתי וחונכתי. הפער הזה לעיתים הרחיק אותי מהערכים החינוכיים, שגדלתי במשפחה שלי ומהערכים ביהדות. שתודה לאל שקיבלתי על עצמי לאחר הרבה שנים ורק לאחר שעזבתי את הארץ.

הזוית האישית

סבתא רפאלה: בנימה אישית אני שמחה ומעריכה את הזכות להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי. הפרוייקט מדגיש כמה חשוב לדעת ולהכיר את השורשים וההיסטוריה המשפחתית ולהעביר את הסיפור מדור לדור. לדעת את שורשייך מחזק את הזהות האישית של האדם ואת השייכות שלו למקום, למשפחה ולחברה בה הוא חי. חשוב שתמיד תהיה המשכיות ושהדור הוותיק יספר  באופן אישי את הסיפור לדור החדש, וזאת על מנת שהסיפור והמעורות המשפחתית תבואנה לחיים והדור החדש ירגיש את הרגש והאמיתות שבסיפורי המשפחה וכשתורו יגיע יעשה אף הוא אותו הדבר עם הדור הבא אחריו. הסיפורים המשפחתיים מנציחים את השרשרת המשפחתית, את הכבוד לדור הקודם ואת השאיפות לעתיד עבור הדור החדש.

רז: הסיפורים של סבתא ריגשו אותי ולפעמים הצחיקו אותי מאוד. למדתי להכיר את שורשי משפחתי ולהבין כמה חשוב להכיר ולדעת מאין הגענו. גיליתי המון דברים חדשים על סבתא רפאלה, שהיא אישה חזקה בעלת כוחות מיוחדים, שתמיד התמודדה עם הקשיים של משפחתה שנדדה ברחבי העולם וכך גם היא בחייה האישיים בהמשך. אני מרגישה שהפרוייקט תרם לחיזוק הקשר שלי עם סבתא. ובכך גם חיזק את הקשר עם אבא כי אני מבינה יותר את הרקע וההיסטוריה של המשפחה שלהם.