מאגר סיפורי מורשת

ציוני מסע

שמי אילנה מילמן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי, עדי, המסייע לי לתעד את סיפורי, העוסק במסע שורשים אשר נגזר עלי, במידה רבה, מתוקף נסיבות היסטוריות ומלחמת העולם השנייה.

נולדתי בשם הלנה לוינסקה במחנה העקורים ברגן בלזן בגרמניה, גדלתי בקיבוץ מרחביה בשם אילנה רוזנפלד להורי המאמצים; אליעזר רוזנפלד וחולדה לבית שטיינבך. מצאתי את אמי הביולוגית בקנדה, שנים מאוחר יותר.

בגיל 6 נודע לי שאני בת מאומצת. בגיל 32 פגשתי את אמי הביולוגית בקנדה.

בתום מסע חיפושים ממושך ועקשני, לאחר תחקירים עקשניים למדתי את קורות חייה וחיי רוויי ההרפתקאות, שאותם אני מתעדת בימים אלה בספר ביוגרפי שייצא בקרוב לאור. את כתיבתו עודדה ודירבנה נכדתי יהלי, לאחר ששבה מטיול שורשים בפולין.

משפחה ברחבי הגלובוס (גוגל מפות)

במפגשים עם עשרת נכדיי, הם הרבו לשאול שאלות על עברי והקשיבו לתשובות, אך מעולם לא הצליחו להבין את סדר האירועים ופשרם. הקשר עם נכדי האהוב, עדי, שרצה ובחר לשמוע את הסיפור המלא באמצעות התכנית, קירב בינינו אף יותר ואיפשר לו להבין בעל פה ובכתב את הסיפור המלא. שנינו זכינו לתעד יחד מורשת לדורות הבאים בזכות תכנית "הקשר הרב דורי".

 המפגש עם אמי הביולוגית במונטריאול קנדה 1981

אמי הביולוגית – פרנקה לוינסקה לבית סיטן

ביום חורף קר בתאריך 17.1.1947 נולדתי בבית החולים "גלן היוז" בעיר ברגן בלזן בגרמניה, בשם הלנה לוינסקה, לאמי הביולוגית – פרנסיסקה לוינסקה ילידת ורשה, פולין. הייתי תינוקת בלונדינית בהירת עור, אחות לדנקה לוינסקה שנולדה שנה וחצי לפני ביום 1.7.1945, בתום מלחמת העולם השנייה, בעיר הלמשטאד בגרמניה.

אמי פרנקה נולדה בורשה בתאריך 3.5.1918 להוריה משה ושרה. בהיותה כבת 20, הדי מלחמת העולם השנייה איימו על ורשה וערים רבות נוספות. שואה נוראה התרחשה באירופה במשך שש שנים, תחת הנהגתו של אדולף היטלר וצבאו האכזר – חיילי ה אס. אס. מיליוני יהודים, נוצרים, צוענים ורבים אחרים נרצחו. בתום המלחמה, בשנת 1945, מאות אלפים נותרו ללא משפחה ובית, הם היו עקורים משורש – מהמקום בו היו חיים.

אמי היתה אחת מני מאות אלפי העקורים שנדדו ממזרח למערב אירופה, כדי להיקלט במחנות הצלה שהוקמו ברחבי אירופה בחסות מדינות "בעלות הברית" שהביסו את הגרמנים. היא הגיעה עם שתי בנותיה למחנה ברגן בלזן בגרמניה. עם פרוץ המלחמה, אבי -, שחש את הסכנה – ענד לצווארה תליון צלב ודחק בה לברוח מגטו ורשה. אמי הצליחה לשרוד בצד הארי (הגרמני) של ורשה, בזכות תעודת זהות מזויפת. הוריה, אחיה ואחותה נספו בטרבלינקה באחד מהמשלוחים האחרונים מגטו ורשה.

באביב 1947 נכנסה אמי כאם חד הורית (ללא בעל) למחנה העקורים ברגן בלזן, עם שתי בנותיה (אחותי בת 1.10 ואני בת 4 חודשים). ארגוני הצלה ורווחה דאגו לצרכיהם (מגורים, אוכל, בגדים, בידור והשכלה) של העקורים. הם המתינו בתור לידיעה מתי ולאיזו ארץ יאפשרו להם להגר כדי לפתוח דף חדש בחייהם. אמי חששה מאוד לעתידה והחליטה לוותר עלי, הצעירה מבנותיה, לטובת חיים טובים ובטוחים יותר שבתה תזכה להם בקרב משפחה מאמצת בארץ ישראל. לימים, מצפונה ייסר אותה והיא החליטה בשנת 1949 לעלות לארץ (שנה אחרי שאני עליתי). היא עלתה לארץ עם אחותי ובעלה החדש יוסף בורשטיין, וקיוותה לראות אותי, אך לא עלה בידיה, לפי דבריה. היתה זו תקופת ה"צנע" (גרעון בתקציב, מחסור), היה להם קשה מאוד לספק את צרכי המשפחה, במיוחד לאחר שבנם משה נולד, בחיפה בשנת 1950. כעבור שלוש שנים, בשנת 1952, הם עזבו לקנדה. אמי לא ידעה עליי דבר ואני לא עליה.

אני – הלנה לוינסקה (סיטן) – אילנה רוזנפלד, מילמן

גדלתי עד גיל שנה במעון הילדים במחנה העקורים ברגן בלזן. עליתי לארץ בפברואר 1948 באונייה "טרנסילבניה" עם המטפלת שלי (לאה לאופר) מהמחנה, שליחת עליית הנוער, שמסרה אותי לאימוץ לידי אמי המאמצת בנמל חיפה. המצב היה אז מתוח בין המתיישבים הראשונים לערבים, בזמן המאורעות. נסענו ברכב ממוגן מחיפה למרחביה שנתקל בהסתערות פתע של פורעים ערבים ליד נהלל וחולץ. היה זה שלושה חודשים לפני הכרזת העצמאות למדינת ישראל ביום 15.5.1948 ושלושה חודשים אחרי החלטת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר 1947, על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית. יום שייזכר לעד – היהודים בארץ שמחו וצהלו והערבים דחו את התוכנית ופתחו עוד באותו יום במעשי איבה (הרג שריפה ושמד) נגד אנשי היישוב היהודי, מתקפה קשה שציינה את תחילתה של  "מלחמת השחרור". הייתי אז תינוקת בת 13 חודשים.

בית הילדים בברגן בלזן

הפעוטון בקיבוץ מרחביה (אני ראשונה משמאל)

בת יחידה הייתי להוריי. גדלתי בקבוצת ילדים בני גילי שהיו לי כאחים. הייתה לי ילדות נפלאה בקיבוץ, חיים פעילים ותוססים בחינוך לעשייה יצירתית תוך לקיחת אחריות קבוצתית וחברתית, חינוך למוסר עבודה וערכים. שעות רבות היינו משחקים יחד במרחב הפתוח והבטוח בקיבוץ, כמעט ולא ראינו את ההורים. בערב הם ליוו אותנו לישון בבית הילדים ולמחרת בשעה 4 אחה"צ עד 8 בערב נפגשנו שוב בחדר ההורים. גם בשעות המעטות האלה התפתינו לשוב ולשחק עם החברים על הדשא הגדול שלפני חדר האוכל.

לא היו אז טלויזיות וטלפונים, היה רק טלפון אחד בחדר הדואר מתחת לחדר האוכל. המוסיקה היחידה ששמענו בקעה ממקלט הרדיו – קופסת עץ גדולה ומבריקה ופיסת בד מתוחה בחזית, מסתירה רמקול חבוי בתיבת התהודה. היו לנו שעות רבות חופשיות למשחקים עם חברים שהעשירו את עולמנו בפיתוח כושר הדמיון ההמצאה והיצירה. בנינו ויצרנו במו ידינו מכל הבא ליד; מעודפי בניין, גרוטאות, קופסאות שימורים, קרטון ועוד, בפינות המשחק שמלאו את עולמנו. חיינו באופן עצמאי, למדנו להסתדר ולפתור בעיות כמעט בכל מצב, על פי רוב ללא התערבות המבוגרים. אין זה אומר שלא רצינו את קרבת ההורים ובעיקר בלילות. לא מעט מאיתנו פקדו את שבילי הקיבוץ בחשכת הליל לחדרי ההורים למצוא נחמה במיטתם – נוהג שהיה אסור בתכלית האיסור אך הופר בעצימת עין. רבים מההורים היו מחזירים את ילדיהם בגניבה, אל מתחת לשמיכה בחדרם בבית הילדים, טרם שהמטפלת היתה מגיעה להשכמת בוקר.

לחיי החברה והתרבות הייתה חשיבות רבה בקיבוץ. השקיעו בהכשרתם של הילדים שגילו נטיה וכישרון לאמנויות והם למדו מוסיקה ומחול אני הייתי ביניהם וזכיתי לנגן בכינור, לרקוד, לשיר ולהופיע בערבי תרבות וחגים. לימים הוכשרתי ועבדתי בקיבוץ כגננת מורה ובהמשך כמורה למחול. בשנות החמישים לחיי סיימתי תואר שני כמטפלת בשילוב אמנויות. אני מודה על הזכות שעלתה בגורלי לחיות בקיבוץ ולגדל בו את ילדיי עד שעברנו לקנדה.

עם אמי בקנדה

הוריי המאמצים – אליעזר וחולדה רוזנפלד                        

חולדה ואליעזר רוזנפלד חלוצים, ממקימי קיבוץ מרחביה. אבי נולד בטורקה, פולין, ועלה לארץ מירוסלב עם תנועת השומר הצעיר בשנת 1926. אמי נולדה ברברוסקה ועלתה לארץ מירוסלב עם תנועת החלוץ בשנת 1932. הם הכירו עוד מהתנועה בירוסלב והתחתנו בקיבוץ. הוריי חשוכי ילדים, המתינו לאימוץ במשך שנים רבות וזכו (מבין משפחות רבות בארץ) לאמץ בת מילדי "הבייבי-בומרס" (פיצוץ ילודה של תינוקות בתום המלחמה) שהובאו לארץ ממחנות העקורים, בהסדר עם שליחים שטיפלו בהם במחנות והביאו אותם לארץ למשפחות המאמצות, בחסות ארגון "עליית הנוער" שהוקם על ידי הנרייטה סאלד. הוריי חיו כל חייהם בקיבוץ ואני זכיתי לזוג הורים אוהבים ומסורים שבזכותם אני מי שהנני, אהבתי אותם מאוד.

אמי הביולוגית ואני – לאחר הגילוי והאיחוד

בשנת 1977 מצאתי את תעודת הלידה שלי בגרמניה והתחלתי במסע תחקירים, ראיונות, ביקורים בארכיונים בורשה, בגרמניה, בארכיון הציוני בירושלים, בברגן בלזן ועוד. אמי ואני התאחדנו בשנת 1979 במונטריאול. גיליתי את חצי האח שלי משה (מייק) ואת אחותי דיאן (דנקה, שרה) ושני בניה ריצ'רד ו ווין. אמי ובעלה יוסף הגיעו לראשונה לביקור בארץ בשנת 1980 ורק אז הכירה אמי את שלושת הנכדים החדשים שלה וביניהם את אבא של עדי, שחר (הצעיר מבין השלושה). כעבור שנה עברנו למונטריאול לחיות בקרבתה והיא זכתה, לרווחת ליבה, להכיר מחדש את בתה ה"אבודה" ואת נכדיה הנוספים. חזרנו לקיבוץ בתום שנה וכעבור שנתיים נולד בננו הרביעי שי (הדוד של עדי) שנולד בשנת 1984. אותו זכתה אמי לראות רק בתמונות, טרם מותה ללא עת בגיל 68,  בחורף 1986. יהי זכרה וזכר הוריי המאמצים שמור בליבנו לעד.

משפחתנו הענפה – ארבעה ילדים ועשרה נכדים – מסבה לבעלי דב ולי את האושר הגדול ביותר בחיים.

אילן יוחסין

הזוית האישית

עדי: גיליתי הרבה מאוד דברים שלא ידעתי לפני העבודה המשותפת שלנו; למדתי על המשפחה של סבתא שלי, על אמה הביולוגית, אחותה וילדיה, שלא הכרתי, ועל אחיה. גיליתי שלאחר השואה הובאו לארץ הרבה מאוד ילדים שאומצו בתקופה של ראשית המדינה. למדתי איך סבתא שלי הגיעה לארץ ישראל ועל החיים שלה בקיבוץ בתקופת ילדותה. למדתי עד כמה היה חשוב לסבתא שלי למצוא מאיפה באה ולמה נמסרה לאימוץ, והבנתי שהיא לא ויתרה עד שהצליחה למצוא אותה. אני מקווה שנמשיך לעשות זאת שוב גם בשנה הבאה.

אילנה: לכבוד הוא לי שעדי בחר לשמוע את סיפור חיי, חששתי שעומס ה"עלילה" יכביד על הבנת הסיפור שנגזר מנסיבות היסטוריות התלויות בזמן ובמקום. שאלתי את עדי אם כדאי לקצר את הסיפור, להמעיט בפרטים או לספר אחרת – באופן פשוט יותר. תשובתו הייתה נחרצת "בשום אופן לא"! משאלותיו והתייחסותו לרצף האירועים ופרשנותם, הבנתי שהחששות שלי היו מיותרות. נהניתי מאוד משיתוף הפעולה ואף למדתי מעדי לא פחות ממה שהוא למד ממני. אוהבת אותך עדי וגאה בך!

אני מאחלת לך עדי, שתמשיך להיות סקרן, אל תהסס לשאול שאלות ולחפש תשובות. אל תוותר על הרצונות שלך ותשאף לממש את החלומות שלך.