מאגר סיפורי מורשת

שמותינו ירין ומיה, אנחנו לומדים בכיתה ה-2 בבית הספר בן צבי ברחובות, משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי. במסגרת התכנית אנו מתעדים את סיפורו של אברי זיו.

אברי זיו מספר

קוראים לי אברי (אברהם) זיו (לבית זלמנוביץ/שרמן). נולדתי בישראל בתאריך 7-ספט-1949 להורים ניצולי שואה: מירה ויוסף ולאור. סיפורי השואה ההצלה, הגבורה, הישרדות, תלאות הדרך, מחנות ההסגר בקפריסין, העלייה ולבסוף ההתיישבות בארץ ישראל בעיר רמלה.

בשואה הגדולה, אימא שלי מירה שרמן, שרדה חמש שנים במחבוא אצל משפחה פולנית בוורשה. חברת משפחה, שפעלה, תוך סיכון חיים עצום ועם מצפון ענק, להציל ילדה יהודיה בת תשע. אבא שלי יוסף זלמנוביץ, שרד בבריחות ונדודים ברחבי סיביר, טשקנט ועוד מקומות בהתמודדות מתמדת עם רעב, מחלות והתעללות מקומיים.

אבא היה פועל קשה יום כל חייו ואימא עקרת בית וקוסמטיקאית. בשעות שהיינו בבית הספר, הדבר המרכזי בחייהם היינו אנו הילדים.

סיפורי השואה לא נחסכו מאיתנו והשאירו את חותמם בצורה של חרדות, רעב והישרדות קולקטיבית.

השכונה והחצר היוו מרכז הבילוי למרות שלא היו בזמנו מתקנים או מגרשי משחקים. העסקנו את עצמנו הילדים במשחקי מחבואים גולות, גוגואים (גרעיני משמש) טיולים בפרדסים בסביבה, טיפוס על עצים רכיבה על אופניים ועוד פעילויות יצירתיות אחרות. את הצעצועים שלנו אילתרנו בעצמנו מקרטונים, קרשים ומסמרים ולא השתעממנו אף לא לרגע מבוקר ועד שקראו לנו להיכנס הביתה.

אברי זיו (זלמנוביץ) בן 11

אברי בצעירותו על הסוס

בית הספר העממי (כך נקראו בזמנו שמונה השנים הראשונות) היה בשבע שנותיו הראשונות מקום שאהבתי ללכת אליו עם מורים טובים לחיים שלא פעם ביקרו אותנו התלמידים בביתנו והזמינו לביתם גם כן. יזמו פעולות חברתיות מחוץ לבית הספר, כמו ללכת לקולנוע אחרי שעות הלימודים ועלי לציין במיוחד את המורה "חנה דקל", אישיות אצילה, שעשתה מעל ומעבר לתפקידה לאחד אותנו ככיתה כחברים ולשמש דוגמא ומופת להתנהגות מכובדת. עד שבכיתה ח’ הגיעה המורה נורית נחמד שלא הייתה נחמדה כלל ובעיקר גרמה לי ממש לא לאהוב את בית הספר. מאז התרחקתי מכל מוסד אקדמי למרות היכולות שלי וסקרנותי שאותן ביטאתי בצורה אחרת ומוצלחת, במבט לאחור ממרום גילי.

חגיגת בר המצווה היה מאורע מיוחד במינו כולל דרשה-נאום שמתייחס למשפחה, לערכים, תודות לחברים וכמובן למדינת ישראל. לא הבנתי את המעמד עד שחגגתי בר מצווה לבניי. מעמד מיוחד זה שנחוג ברוב התרבויות הוא מעבר מילדות ללבלוב ניצני הבגרות הפיזית אך עדיין לא הבגרות הנפשית בעיקר אצל הבנים. כמובן שחשוב מכל היה שקיבלתי שעון עם מחוגי זרחן כזה שמעיר בלילה איזו שמחה. מי חשב בכלל לאיזה חוב ההורים נכנסו וכסף היה דבר שעליו בכלל לא דיברו איתנו הקטנים העיקר שהייתה מסיבת בר מצווה יפה עם הרבה אוכל ועליה לתורה בבית הכנסת השכונתי.

אחי הצעיר ממני, יצחקי ואנכי, למדנו בבית הספר הקרוב לבית. אחי נהרג בנעוריו (16) בתאונת דרכים. מותו היה יום שבו השתנו חיי הבית מקצה לקצה. לא עוד שמחה ושירה אלא דממה של עצב עמוק שלא הרפה לעולם עד יום מותם של הורי.

בגיל ארבע עשרה הצטרפתי ביחד עם כל חברי הילדות לתנועת הצופים שבט "אחווה" רמלה וזה היה פרק מעניין בפני עצמו. זה הגיל שבו גילינו האחד את השני(ה) בצורה אחרת. יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים בלי הורים שמבלבלים את המוח. לילות חסרי שינה, טיילנו ברגל לאורך הארץ ורוחבה מים לים מהר להר מנחל לנחל, קומזיצים, שירה ומתחים של נוער מתבגר.

במחנות עבודה (עזרה בקיבוצים) עבדנו עם חברי המשק בענפים בהם היה חסר כח אדם מקטיף תפוחים ועד איסוף בוטנים. במשקים גליל ים גבעת חיים בית העמק ואחרים.

בנח"ל – הייתי בקיבוץ אפיקים בענפים חקלאיים ובשעות הפנאי רכבתי על סוסים לאורך עמק הירדן והירמוך. השתתפתי באסיפות קיבוץ ולמדתי כמה אני אוהב פרטיות עצמאיות והחלטות אישיות על חיי. מסיבות אלה לא הצטרפתי לקיבוץ בסוף השירות הצבאי.

החברים מהתנועה ומבית הספר היסודי הם חברי עד עצם היום הזה ועם כמה מהם אף שירתי בצבא 1967-1971 בנח"ל ואחר כך בחיל האוויר אליו הועברתי במסגרת אחוזים מקצועיים. חייל הנח"ל חויב להפריש כח אדם לשאר החיילות בצה"ל.

אחרי השירות הצבאי עבדתי בחברת אל-על כ – 11 שנים וכך התאפשר לנו לטייל בעולם בזכות כרטיסי טיסה חינם לעובדי החברה.

נישאתי לרעייתי הראשונה בתיה לבית קפלן בגיל 24 בשנת 1973. אותה הכרתי בצבא ושנה לאחר מכן נולד בננו הבכור ארז, עברו עוד שנתיים והצטרף אלינו יובל. הולדת ילדים הוא פרק מכונן בחייו של אדם בלשון המעטה. הכל מלמדים אותנו עד לחתונה חוץ מדבר אחד שהוא החשוב מכולם במאה דרגות ואין שעורים עליו בשום בית ספר ואף אחד לא מלמד אותנו איך להתמודד איתו. לדבר הענק הזה קוראים בכל השפות: גידול ילדים…. אין חוויה קשה מורכבת, מסובכת וגדולה מגידול ילדים והיא לעולם לא נגמרת עד יומנו האחרון ומי שלא חווה אותה לעולם לא יידע מה הרוויח או הפסיד.

בגיל 34 עזבנו את הארץ, היגרנו לארצות הברית שהוא סיפור ארוך ומעניין בפני עצמו שבמהלכו פורקה החבילה המשפחתית הראשונה וכל אחד הלך לדרכו בלי כעסים גדולים. אחרי 33 שנים חזרתי לארץ. נישאתי לקאתי בשנת 2014 . היכרתי את קאתי שנים רבות קודם לכן בעת שהייתה בארצות הברית וכשחזרתי לארץ בגפי היא גם הייתה לבד וביחד בנינו פרק ב' בחיינו.

ארז בני הבכור בן 49 נישאר בארצות הברית ולו שני נכדי: איתן בן ה 14 וחנה בת ה 12 (עכשיו בשנת 2023).

יובל בני השני בן 47 גר בארץ, הוא גר בגפו מתמודד עם מחלת סכיזופרניה ארורה ואולי יבוא יום וימצא לה מזור.

לקאתי חמישה נכדים, הבכורה היא סול גלבשטיין בת ה 11 שחיברה אותנו לפרוייקט זה ואחותה הצעירה מייה ועוד שלושה נכדים, אורי,עומר ואלון.

בתוך חיי העסוקים במסחר מצאתי זמן לתחביב אהוב עוד משחר ילדותי, רכיבה על סוסים. תחביב זה העסיק אותי רבות לאורך כל חיי עד שפרשתי ממנו בגיל שבעים כי התחביב הזה הפך מסוכן מדי לגיל זקנה. נשארו לי תמונות וזיכרונות רבים מחיה אצילית זאת ורק מי שאוהב לרכב יכול להבין את העוצמה, האצילות והפיקחות של סוס.

אברי על הסוס

היום קאתי ואני ממלאים את זמננו בטיולים סביב העולם ובטיפוח הנכדים בשני עברי האוקיינוס.

חפץ משמעותי

שם החפץ: פריסקופ, בניתי אותו לבד כמשימה בבית הספר בכיתה ה'. מאז שהוא נבנה בשנת 1960, הוא אצלי. זהו צינור מרובע באורך מטר אחד עשוי מדיקט ושתי מראות, משמש להסתכל מנקודה גבוהה יותר, לדוגמא מעבר לגדר גבוהה.

הפריסקופ

הזוית האישית

אברי: מאוד נהניתי מהחיבור הבין דורי עם מיה וירין.

ירין ומיה: היה לנו מאוד כיף יחד עם אברי, נהנינו לשמוע וללמוד ממנו דברים רבים.