מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה אני מתעדת את קורות חייה של סבתי, נעמי סיתרי לבית אבוטבול.

ההורים של סבתא נעמי, סבא ניסים וסבתא סימי, עלו לארץ בשנת 1949 ממרוקו. הסוכנות היהודית הביאה אותם למחנה העולים שנקרא שער העלייה (שפרינצק כיום). משם הם הגיעו לשטח ריק בחוף הכרמל שהיום הוא מושב מגדים. הם התנדבו להקים את הישוב, כהתחלה בנו אוהלים. ושם בשנת 1950 (שנה שבה ירד שלג רציני בכל הארץ), סבתא נעמי נולדה, צברית ראשונה בכל המשפחה המורחבת.

בישוב מגדים בשנים הללו לא היו כבישים, לא היה חשמל וגם המים היו בצמצום. לאט לאט התקדמו בבניית הישוב. כילדה, סבתא זוכרת שהיה המון בוץ ומים בדרך לגן ולבית ספר, לפעמים המגף היה נתקע בתוך הבוץ והם היו מגיעים הביתה יחפים ואימא כמובן הייתה כועסת. לא היה גז ולא חשמל, אז חיממו ובישלו על פתיליה (כלי שמחמם אוכל ומים על נפט). גם אור חשמל בזמנו לא היה, סבתא למדה בכיתה א' לאור עששית. בכיתה ב' כבר חיברו את המושב לחשמל והייתה שמחה גדולה.

לאט לאט בנו בתים, סללו כבישים מכורכר, חילקו שטחים לכל משפחה ובשטחים האלה גידלו גידולים חקלאיים. כמו כן, נתנו להורים פרה וסוס (סבא ניסים לא היה רגיל לחיי כפר, וכשקיבל את הסוס והפרה נבהל מהם). לאט לאט נוספו גם עופות, והמשק החקלאי גדל והתפתח,הייתה רפת גדולה שהפיקה חלב ושטח חקלאי שגידלו בו ירקות. סבתא ואחיה כילדים עבדו בקטיף הירקות, באיסוף ביצים, בהאכלת החיות ובחליבת הפרות. סבתא מוסיפה: "כמובן שלא פחדנו, אהבנו את המשק וטיפלנו בו בכיף."

סבתא עובדת בגיל 16 בשדה עם הסוסים

סבתא למדה במושב במסגרת מצומצמת עד כיתה ג'. בכיתה ד' הם נסעו לבית ספר משותף בניר עציון, משק שיתופי דתי. זה היה בית ספר משותף לילדי ישובי חוף הכרמל הדתיים. היה בית ספר משותף חילוני בכרם מהר"ל לחילונים (מכיתה ד' עד ח'). בתיכון סבתא למדה בפנימיית אפרתה בירושלים בבקעה, משם נסעה לבית ספר אוילינה דה רוטשילד בעיר. בזמנו היה מאוד מקובל שילדים ילמדו בפנימיות, מה שהיום פחות מקובל. סבתא זוכרת חוויות יפות מירושלים ואחת מהן היא שהיו ימים רצופים של שלג בירושלים שלא יכלו ללכת לבית הספר. ירושלים בלבן הייתה מדהימה ומיוחדת, במיוחד השלג על העצים, לדברי סבתא.

סבתא בפנימיית אפרתה 

בשנת 1967 הייתה מלחמת ששת הימים, סבתא הייתה בפנימיה ולא יכלה לצאת מירושלים. היא מספרת שזה היה מפחיד למדי. לחדר אוכל של הפנימייה הגיעו חיילים מהחזית נחו והכינו לעצמם אוכל. סבתא זוכרת שהייתה הולכת בשבתות לבית הכנסת בשכונת תלפיות, שם התפלל ש"י עגנון, כידוע סופר ישראלי גדול ומפורסם שקיבל פרס נובל לספרות.

סבתא הייתה בפנימיה בירושלים במשך ארבע שנות תיכון עם תעודת בגרות. אחרי התיכון, סבתא לא עשתה שירות צבאי כי הצהירה על דתה, שנראה לה דבר מובן מאליו מכיוון שהגיעה מבית דתי, וגם בית הספר היה דתי. לימים סבתא זוכרת שהיא מאוד מאוד הצטערה על זה, ואפילו הייתה חולמת על זה בלילה. מכיוון שסבתא לא הייתה בצבא היא הלכה ללמוד מיד אחרי התיכון.

היא לא רצתה להשקיע הרבה זמן ללימודים בזמנו, מכיוון שהיא רצתה מקצוע שתוכל להתפרנס ממנו בצורה עצמאית בלי תלות בהורים. ולכן למדה במכללת מדרשת רופין, טכנאות כימיה – לבורנטית/עובדת מעבדה. במדרשת רופין למדו הרבה מאוד סטודנטים מההתיישבות העובדת ומהקיבוצים. שם הכירה הרבה קיבוצניקים וכך נמשכה לחיי קיבוץ. אחרי הלימודים עבדה סבתא במפעל מזון שנקרא "נון" בקיבוץ נווה ים, שם הכירה את סבא גיל.

סבתא עובדת ב"נון"

סבא גיל הוא אבא של יוני וסבא של רוני. מנווה ים הם עברו לקיבוץ חניתה, שהיה קיבוץ יותר מסודר מנווה ים, ושם נולדו יוני, דנה ואביעד.

המשפחה עם סבא ניסים וסבתא סימי

בשנת 1973 הייתה מלחמת יום כיפור והייתה מתיחות בטחונית גם בקיבוץ חניתה. כשסבתא נסעה לבית החולים ללדת את אבא יוני, בנהריה, ליוו אותה חיילים לשם הביטחון. אז סבתא חשבה שעד שיוני יגיע לגיל 18 יהיה שלום ולא יצטרך לשרת בצבא – הוא לחם בסיירת גולני במלחמות לבנון, ועד היום אנחנו מחכים לשלום.. אפילו אסף, הבן של יוני, אח של רוני, לוחם במלחמת חרבות ברזל.

לינה משותפת

בקיבוצים כידוע הייתה לינה משותפת שלאט לאט הופסקה, כל קיבוץ לפי החלטתו. יוני היה בלינה משותפת עד גיל 3 ולסבתא זה היה מאוד מוזר וקשה שהילד שלי לא ישן איתה בבית, אבל זה היה "דין התנועה". יוני היה תינוק מאוד שקט ונוח, אז המטלה לא הייתה מאוד קשה לסבתא. אבל יכול להיות שזה השפיע על יוני בצורה זו או אחרת. בזמן הלינה המשותפת היו שומרי לילה לפי תורנויות של כל חברי וחברות הקיבוץ וזה זיכרון שסבתא זוכרת לטובה. לא היה טלפונים כמובן, היה מכשיר בעמדת השמירה לכל בתי הילדים, ואם היה ילד שבכה הלכנו לטפל בו, ואם לא הצליחו להרגיע אותו, היו קוראים לאימא או לאבא. יוני היה ילד כל כך טוב ושקט, שכמעט ולא קראו לסבתא.

יוני עובד על הטרקטור בבננות

דנה ואביעד כבר ישנו בבית. ומגיל 14 עד 18 הם ישנו בבתי נעורים (וכמובן שגם יוני). בגיל 18 הם עברו ליחידות דיור עצמאיות בשכונה המיועדת להם ושכנו שם גם במשך הצבא, עד שבנו חיים אחרים. סבתא מספרת: "החיים בסך הכל בקיבוץ היו מאוד עשירים ומאושרים: חיינו ברווחה כלכלית, חינוך מעולה לילדים עם חוגים ותעסוקה אחרי הצהרים, שחייה, מוזיקה ותרבות". גם לסבתא היו חיים מאוד נוחים ונעימים: היו הרבה חברים, הם גידלו ילדים יחד, היו יחסי חברות טובים, אנשים טובים ומוסריים, הקיבוצניקים הם אנשים נחמדים ונעימים.

בקיבוץ חניתה סבתא עבדה בבתי ילדים, בבתי תינוקות. היא גם עבדה הרבה שנים במפעל לעדשות מגע בביקורת סופית (כמו מעבדה), וגם באבטחת איכות. היא הייתה בין הראשונים שעבדה במפעל שנבנה ושהוקם בשנות ה-80, שם התפתחה במקצוע אופטיקה, נסעה להשתלמויות בגרמניה ובארצות הברית ושם בעצם למדה את את נושא האופטיקה והעיסוק בעדשות מגע.

לימים, גיל וסבתא נפרדו, ואחרי מספר שנים סבתא התחברה לחגי. מכיוון שהקימו משפחה חדשה, החליטו לעזוב את הקיבוץ. רצו לשנות אווירה, מה גם שהקיבוץ התחיל לעבור הפרטה וכל נושא השיתוף איבד קצת ממשמעותו. סבתא,חגי, שיבא ודויד עברו לנהריה וגרו שם כעשר שנים. שם שיבא ודויד גדלו והתבגרו בחינוך הקיבוצי המוכר, קיבוץ גשר הזיו השכן. בזמן זה סבתא עשתה סיבוב של 180 מעלות, מעיסוק במדע מדויק (כימיה ואבטחת איכות) לאומנות, שהייתה אהבת חייה: צורפות ויותר מאוחר גם אדריכלות פנים.

במשך השנים הילדים גדלו, בנו משפחות והתפזרו למרכז הארץ. יוני אבא של רוני חי בחיפה, דנה בהרצליה ואביעד בבית חרות. אז החליטו להתקרב למרכז, ועברו לחיפה כדי להיות קרובים למשפחה של יוני, אל אסף, עודד ורוני וגם כדי להיות קרובים יותר למרכז הארץ. סבתא מאוד אהבה את חיפה מכיוון שזו הייתה העיר שהייתה קרובה למושב מגדים, שם בילתה בנעורותיה – ראתה סרטים, הלכה למועדונים ועשתה קניות, שהיו רק בעיר. בנוסף לזה, הדודים של סבתא גרו בחיפה בהדר, כך שהכירה מאוד טוב את חיפה.

היום, בשנת 2024, סבתא וחגי גרים בחיפה, מרוצים, עם בית נחמד. סבא עדיין עובד וסבתא עוסקת בתחביבים שלה: צורפות, ציור, הרצאות וכמובן מבלה המון עם הנכדים, בחיפה וביתר המקומות. והיא לא שוכחת בילוי עם חברות!

סבתא יושבת בבית קפה עם כל הנכדים (הבנים נשארו בבית)

הזוית האישית

הנכדה רוני: למדתי על הסיפור של משפחתה של סבתא ועליה.

סבתא נעמי: מעבר לזה שביליתי המון עם רוני, גיליתי כמה היא אינטיליגנטית וחכמה, במיוחד בעריכה. בקיצור, היה מאוד כיף ומעניין. היה לנו כיף גדול, המון זמן איכות ביחד ולמידה מעניינת.