מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא שלי, משה זאב, נולד בפולין. כשהיה בן חמש נפטרה אמו. נותרו שישה יתומים, הקטנה ביניהם בת חצי שנה. כשהיה בן 15 חלה גם אביו והוא נאלץ לעבוד ולנהל את המפעל המשפחתי ולכן לא הצליח להשלים את לימודיו. כשהיה בשנות העשרים לחייו נאלץ לברוח מפולין בגלל הפלישה הגרמנית. את שנות המלחמה בילה במחנה כפייה בסיביר. לאחר המלחמה חזר לפולין ולא מצא אף אחד ממשפחתו פרט לאח אחד, והחליט לעלות לארץ ישראל.

 

סבתא רבתא שלי, גולדה רבקה, נולדה בצ'כוסלובקיה בעיירה ראחוב, אחת מתוך 9 ילדים. כבר בצעירותה עזרה לשאת בעול הפרנסה ואפתה חלות ועוגות שנמכרו בחנות המשפחתית. גם היא לא הצליחה לסיים את לימודיה על אף שהייתה מוכשרת מאוד. עם הפלישה הגרמנית נלקחה כל המשפחה לאושוויץ, שם הושמדו רובם. נותרו חמש אחיות שניצלו משום ששמרו זו על זו. סבתא גולדה הייתה המבוגרת מבין ה-5 והן זוכרות לה שהיא הצילה את חייהן.

 

לאחר המלחמה, כאשר החיילים הבריטים אשר שיחררו את מחנה ברגן בלזן הציעו להן קופסאות בשר וביסקוויטים, מאחר שהבשר לא היה כשר היא אסרה עליהן לאכול אותו. התברר שכל מי שאכל מהבשר חלה בטיפוס ונפטר. הן נלקחו לשוודיה להחלמה ומשם היא נסעה לאיטליה בדרך לארץ ישראל.

 

סבא רבא וסבתא רבתא שלי נפגשו במחנה עקורים באיטליה. הם התחתנו שם ועלו לארץ ישראל באנייה ששמה גלילה. סבתא הייתה בחודש השמיני להריונה ולמרות זאת צמה ביום הכיפורים על האנייה. סבתא הדסה (הבת שלהם) נולדה חודש לאחר עלייתם לארץ. הם לא הכירו אף אחד בארץ. הפנו אותם למחנה עולים בבאר יעקב.

 

באותה שנה ירד שלג בכל הארץ ומחנה העולים שהיה מחסן של הצבא הבריטי היה ללא חלוקה לחדרים וללא חלונות. סיפרו לי שמדי פעם באו לראות אם אני נושמת כי הייתי מכוסה עד מעל הראש. באותה תקופה היה צנע בארץ ולא ניתן היה להשיג ביצים או בשר. כאשר בקושי רב אמי השיגה ביצה אחת ובישלה לי אותה ירקתי אותה (עד היום אני לא אוהבת ביצים).

 

עד גיל 4 לא ידעתי מילה בעברית כי דיברתי עם הוריי ביידיש. ביום הראשון בגן חזרתי בוכה הביתה כי לא הבנתי מה הגננת דיברה. עם הזמן למדתי לדבר עברית וגם הוריי למדו ושכחתי לדבר ביידיש. כשהייתי בת 7 הייתה מלחמת סיני ואני זוכרת אזעקות וכל השכנים התאספו בחדר מדרגות למטה. לאחר כשנה אבי חלה בשחפת ואושפז במשך שנה בבית חולים. נותרנו בבית אחי ואני, ועול הפרנסה הוטל על אמי.

 

זכורה לי שנה קשה במיוחד שעברה עלינו. בגיל 14 עברתי לגור בבני ברק ובמקביל התחלתי ללמוד בתיכון ברמת גן. הלימודים היו קשים מאוד. הגעתי מבית ספר ברמה מאוד נמוכה. לא הכרתי אף אחת מהבנות אבל מהר מאוד השתלבתי עם כולם. במקצוע אחד – אנגלית – היה לי קשה מאוד. הפער בין הידע של כולן לבין הידע שלי היה גדול מאוד ונאלצתי לקחת שיעורים פרטיים. מאחר ולהוריי לא היה כסף לשלם לקחתי את הלימודים ברצינות ואחר כך זה היה מקצוע שהצטיינתי בו. רציתי מאוד ללכת לתנועת נוער וההורים לא הרשו לי. הם לא הכירו בכלל את המושג של תנועת נוער. ומאחר שהיה לי חשוב לשמוע בקולם (עקב סבלם בשואה) – ויתרתי על תנועת נוער.

 

החוויה הכי משמעותית מלימודיי בתיכון קרתה כשהייתי בשמינית. לקראת סוף שנת הלימודים הייתה תקופת ההמתנה של שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים. בעוד כולם מתכוננים למלחמה נאלצנו לשבת וללמוד ולעשות את מבחני המגן שלפני הבגרות. בשעה שישבתי ולמדתי למבחן בהיסטוריה התרחשה היסטוריה לפני עיניי. הקריין הודיע "הכותל המערבי נמצא בידינו, ושוב, אני חוזר ומודיע שהכותל בידינו!" אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שאחזה בכולם. כך שאת בחינות הבגרות עשיתי ביחד עם מלחמת ששת הימים.

 

אני זוכרת בבירור את הביקור הראשון שלי בירושלים המזרחית ובכותל. אחרי התיכון רציתי מאוד ללכת להיאחזות נחל במודיעין אולם הוריי אסרו עליי. אני זוכרת שמאוד כעסתי עליהם אבל הבנתי ללבם מאחר ושניהם היו ניצולי שואה שאיבדו כמעט את כל משפחתם. כך שנאלצתי ללכת ללמוד באוניברסיטה.

 

תוך כדי הלימודים פגשתי – בדרך מעניינת מאד – את בעלי לעתיד. שנינו למדנו מקצועות שונים לגמרי ולכן הסיכוי להיפגש היה אפסי. יום אחד יצאנו שנינו בנפרד לטיול בחרמון ושם נפגשנו ולאחר מספר חודשים נישאנו בגיל צעיר מאוד. המשכנו ללמוד באוניברסיטה עוד מספר שנים. ירון בני נולד מספר שבועות לפני מלחמת יום כיפור. השמחה הייתה גדולה – נכד ראשון משני הצדדים. אולם השמחה לא נמשכה זמן רב, כשירון היה בן 6 שבועות פרצה מלחמת יום כיפור ונותרתי לבד עם תינוק קטן כאשר סבא היה מגויס. רק פעם בחודשיים הוא הגיע לחופשה קצרה וכמובן שירון לא הכיר אותו. זו הייתה תקופה קשה מאוד. רוב העם היה מגויס וקשה היה לדעת מה קורה בשטח. תקופה זו השאירה בי את חותמה ובבת אחת הפכתי מילדונת לבוגרת.

 

לאחר מכן עברנו לגור בפתח תקווה ונולדו שאר הילדים: דפנה, ענת, תמר ומיכל. כאשר מיכל הייתה בת שבוע וחצי וקצת לפני פסח עברנו לשערי תקווה.

 

 

האירוע המכונן בחיי היה מלחמת יום כיפור שפרצה ממש שבועות מספר לאחר לידתו של ירון בני, ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973 , בהתקפה של צבאות סוריה ומצרים על ישראל, ונמשכה עד ל-24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד ה-26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.

 

ייזום המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיע את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים בשנת 1967 לא צפה את פתיחתה, ולא את עוצמת המתקפה ומאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד מצרים.

 

המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

 

תשע"ה, 2015