מאגר סיפורי מורשת

שמי שי מהרט, משמעות השם הפרטי שלי זה מתנה מהקדוש ברוך הוא, ואילו משמעות שם המשפחה זה בריאות, בעבר שמות המשפחה היו על שם הסבא. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מתעד את העלייה לישראל מאתיופיה של אמי.

ההורים שלי נולדו וגדלו עד גיל צעיר באתיופיה. לאימא שלי קוראים נעמי גודאי איילין מהרט ולאבא שלי קוראים משה סבהט מהרט. שני ההורים שלי גדלו בכפרים באתיופיה ולכן בתיהם היו עשויים מבוץ ואילו שגרת חייהם הייתה לקום בבוקר לטפל בחיות במשק הבית וגם למדו בביה"ס, וכך חוזר כל יום. הוריי הכירו והתחתנו בארץ בשנת 2006, אבל שניהם גרו בכפרים שונים באתיופיה ובקרבת מגוריהם היה להם בתי כנסת, כך הצליחו לשמור על המסורת היהודית שלהם.

לסבא שלי מצד האימא קוראים יסאייס איילין ולסבתא אצ'מלש פנטה. סבא נולד בכפר קראווה שבאתיופיה, וסבתא בכפר ברה באתיופיה. סבא וסבתא הכירו והתחתנו באתיופיה והתמקמו בכפר דרבאסו. נולדו להם שבעה ילדים שאימא שלי היא הקטנה מבניהם. לצערי את סבא לא יצא לי להכיר כי הוא נפטר ב-2006, כמה שנים לפני לידתי, אבל שמעתי שהיה איש מדהים שדאג למשפחה לפני הכל ואהב את כולם ללא יוצא דופן.

את סבתא אצ'מלש הכרתי במשך חמש שנים. היא הייתה מדהימה והיה לי איתה קשר מיוחד, אבל לא רק לי, היא תמיד דאגה לכל ילדיה ונכדיה. במשך כל הזמן בו גרו באתיופיה, הם חיו במשותף עם הגויים. הגויים כיבדו את המסורת היהודית וחיו איתם בשלום, אך כמובן שהיו תקופות שבהם המצב היה מתוח בין היהודים לגויים.

לסבא מצד האבא קראו אסמארה ולסבתא אנקי. סבא נולד בכפר זרמה באתיופיה וסבתא נולדה בכפר סימן שבאתיופיה. סבא וסבתא התחתנו והתמקמו בכפר אנקוברר שבאתיופיה. נולדו להם ארבעה אחים, אבא שלי הוא הבכור. את סבא לצערי לא יצא לי להכיר אבל שמעתי עליו סיפורים טובים שאהב לעזור לאחרים. את סבתא אנקי הכרתי, היא הייתה אישה טובה שאהבה את כולם ללא יוצא דופן, היא נפטרה בשנת 2020.

בחרתי לראיין את אמא, מכיוון שלצערי אין לי את האפשרות לראיין את סבא או סבתא מאחד הצדדים. בשנות העשרים של אימא היא בעיקר אהבה לשמוע שירים של הזמר שלמה ארצי, זוהר ארגוב וגם שירים באמהרית. הריקוד האהוב עליה הוא הריקוד המסורתי של העדה ששמו סיקסטה, שאפשר לתאר אותו עם הרמת כתפיים לצלילי המוזיקה. כמובן שהיא אוהבת גם לרקוד לצלילי שירים ישראלים ופה היא זורמת עם קצב המוזיקה. אמי מספרת שאהבה לבלות בשעות הפנאי שלה בנסיעות למרחקים באוטו עם מוזיקה ואנשים שאהבה, בנוסף סיפרה שאהבה לצפות בסדרות ויוה וסרטים הודים. היא עוד סיפרה לי שכלי התקשורת שהיה לה בינה לבין חברותיה מהפנימייה בה היא למדה בתיכון היה באמצעות מכתבים ששלחו בדואר או שיחות בטלפון הציבורי ששילמה לו באמצעות אסימון. היא מתארת את התקופה הנ"ל כשנים היפות בחייה ושמאוד נהנתה בצעירותה ומוסיפה גם כשהתחתנה והולידה אותנו נכנס לה אור נוסף לחייה.

אהבה ומשפחה

סבא וסבתא שלי משני הצדדים התחתנו על ידי שידוך. אופי היחסים בין ההורים לילדים היה מבוסס על אהבה, כבוד וחינוך. באתיופיה היה נהוג להכיר רק ביום החתונה לכן סבתא וסבא שלי הכירו ביום המיוחד הזה, ומאותו יום הפכו בעל ואישה ולמדו לחיות יחד בחיים משותפים. לא היה נהוג להראות אהבה בין בעל ואישה כלפי חוץ אלא רק בבית, וגם בבית האישה הייתה צריכה לתת כבוד לגבר, אם זה להכין לו אוכל, לרחוץ את רגליו ולדאוג לגידול הילדים בעוד הגבר היה דואג לפרנסת המשפחה. לסבא וסבתא מצד אבא יש ארבעה ילדים ותשעה נכדים. סה"כ אנחנו 13 צאצאים למשפחת מהרט. לסבא וסבתא מצד אימא יש שבעה ילדים ו-32 נכדים, יחד עם הנינים אנחנו 62 צאצאים למשפחת איילין.

סיפור העלייה לישראל של משפחת אמי

בשנת 1984, אחרי שנים של מחשבה, רצון וציפייה, החליטו סבא וסבתא לעלות לארץ ישראל, לירושלים עיר הקודש. את המסע התחילו עם ילדיהם וקצת מהמשפחה המורחבת.

תחילה מכרו את השטחים ואת כל רכושם וקנו באמצעות הכסף צידה לדרך. בפעם הראשונה שיצאו לכיוון הגבול באתיופיה נתפסו על ידי הצבא האתיופי, ושלחו את סבא למעצר. לקחו להם את כל הצידה לדרך – חמורים, בגדים חמים אוכל ומים ואת שאר המשפחה שלחו בחזרה לכפר שלהם. באותו הכפר גרו חלק מהמשפחה המורחבת ולכן נאלצו להתגורר אצלם עד שיתחילו את המסע מחדש. לאחר ששיחררו את סבא החלו להתארגן שוב על צידה לדרך ושכרו מדריך שיוביל אותם מגבול אתיופיה לגבול סודאן, כשהמדריך הגיע החל להדריך אותם בכלליות על הדרך (לא לדבר בקול, אם  שומעים אדם מתקרב להעביר הלאה ולשכב ישר על הקרקע). ההליכה הייתה במשך כשלושה חודשים בשעות הלילה המאוחרות. כשהגיעו לסודאן נשארו שם תקופה ולאחר מכן עלו לארץ בטיסה. כשהגיעו לארץ ההתרגשות הייתה עצומה. הם התיישבו תחילה במרכז קליטה בעתלית ולאחר מכן עברו לתל אביב, שזאת גם עיר הולדתי.

סיפור העלייה לישראל של משפחת אבי

בשנת 1989 אבא עלה לארץ עם דודים שלו ואילו בשנת 1991 סבתא הצטרפה אליו לארץ ישראל, וגרה איתו יחד בנצרת עילית ולאחר מספר שנים עברה לגור באשקלון. ההתרגשות הייתה עצומה שהגיעה לארץ ישראל: גם איחוד עם ילדיה וגם הגעה לארץ המובטחת והציפייה שהייתה במשך שנים התממשה. בעת הכרזת המדינה משפחתי משני הצדדים עוד שהתה באתיופיה, אבל לשמחתם הם הגיעו למדינה שהיא עצמאית ולא תחת שילטון כמו שהיה בשנים שקדמו לכך.

והנה אנחנו פה בארץ ישראל

הוריי הקימו משפחה לתפארת. את בר המצווה שלי חגגתי בעלייה לתורה בבית הכנסת השכונתי עם משפחתי וחבריי. לעלייה לתורה התכוננתי כמעט חודש שלם שבו למדתי בעל פה את הפרשה ואת הטעמים שלה, זה אומר את הניגון בעת הקריאה. העלייה לתורה מתרחשת פעמיים, פעם אחת במהלך השבוע בשני או חמישי, שאלו הימים בהם קוראים בתורה ומניחים תפילין, ופעם נוספת ביום שבת בבוקר במהלך התפילה.

ביום שבת שבו אני עולה לתורה זה נקרא גם שבת חתן. ההורים שלי הזמינו את המשפחה לארוחת שישי ולשבת בבוקר שבהם אני גם מקדש פעם ראשונה בקידוש ומוציא ידי חובה את כל משפחתי. זה היה מאוד מרגש עבורי והרגשתי שאני מקבל עליי עול מצוות. בנוסף הכי זכור לי זה זריקת הסוכריות של החברים והמשפחה, שהיו מאוד כואבות.

הזוית האישית

שי המתעד: בזכות כתיבת התיעוד למדתי על המסע המפרך של משפחתי לארץ ישראל מאתיופיה.