מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסע העלייה של אמי ממולדובה לישראל

אני וסבא שוקי
תמונת אמי בצעירותה
יוגוסלביה - חיפה - קפריסין - חיפה

שמי עידו רוטנברג, אני משתתף יחד עם סבי, שוקי בונס בתכנית הקשר הרב דורי. סבא שוקי סיפר לי את סיפור העלייה , המסע של אמו, סבתא רבתא שלי, לארץ ישראל.

סבא שוקי מספר על המסע של משפחת אמו לארץ ישראל

במהלך מלחמת העולם השנייה נמלטה משפחת גרביץ, ההורים: חיים וגיטל, שתי בנותיהם: אמי אסתר ודודתי שושנה, אח ואחות נוספים, כולם יחד יצאו מביתם בבנדרי שבמולדובה בדרכם לארץ ישראל. (פלסטינה 6 שנים קודם לכן). במסעם היגיעו עד לפרונזה שבקירגיסטן – שם שהו במשך ארבע שנים.

עם תום המלחמה החלו במסעם הביתה. הבריטים אישרו להורים לעלות לפלסטינה והאחיות חיפשו נתיב עליה לא חוקי. באוקטובר 1946 התארגנה קבוצה מטעם תנועת בית"ר לעלות לארץ. טיטו שליט יוגוסלביה היה היחיד שהתיר ליהודים לצאת מארצו לישראל, ולכן הקבוצה נסעה ליוגוסלביה ברכבת והגיעה לעיר הנמל באקאר. בתאריך  5.11.1946, יצאו לדרך שתי ספינות מעפילים: הגדולה "כנסת ישראל" ועליה 3,600 מעפילים והקטנה "אבא ברדיצ'ב" ועליה 900 מעפילים – שורדי מחנות ההשמדה, פרטיזנים, ומי שברחו מביתם לרוסיה (יוצאי פולין, רומניה, הונגריה ורוסיה). מרבית המעפילים, ובהם אמי ודודתי, שעלו על האונייה הקטנה "אבא ברדיצ'ב" – היו צעירים.

לאחר יום וחצי של הפלגה (מול העיר ספליט) עלתה הספינה "אבא ברדיצ'ב" על שרטון ושקעה, ומעפיליה הועברו ל"כנסת ישראל". בדרך לארץ ישראל ניסה צוות האונייה להתחמק מספינות המלחמה ומהמטוסים הבריטים שידעו על קיומם וניסו לאתר אותם. הצפיפות בבטן האונייה הייתה רבה, התנאים הסניטריים היו ירודים, והמעפילים עלו לסיפון רק לאחר שהחשיך. מפקדי הספינה אימנו את המעפילים בשיטות התנגדות ולחימה בחיילים הבריטים.

בלב ים, הציעו הבריטים למעפילים לוותר, לקצר את זמן ההפלגה ולשוט ישר לקפריסין, אך נתקלו בסירוב. במאבק שהתפתח נהרגו מספר מעפילים מיריות הבריטים. בתאריך 26.11.46 כשנכנסה האונייה לתחום המים של ארץ ישראל, התייצבו סביבה ארבע משחתות בריטיות וקראו למעפילים להיכנע. המעפילים סירבו, נאבקו בבריטים במשך שעות ארוכות, אך לבסוף כשמפקדי האונייה הבינו כי המאבק אבוד אפשרו לבריטים להשתלט על האונייה, והמעפילים הובלו באמצעות המשחתות הבריטיות לקפריסין.

 המסמכים של של אמי, סבתא רבתא של עידו

תמונה 1

מחנה המעצר בקפריסין

לאחר שלושה חודשי הפלגה הגיעו אמי ודודתי למחנה 61 בצפון קפריסין, רוססו בנוזל חיטוי די.די.טי. ושהו בו תשעה חודשים. במחנה הן חיו בתנאי תברואה סבירים, הייתה אספקת מזון, המעפילים בישלו לעצמם והתקיימה פעילות תרבותית רבה. מדריכים מההגנה שהגיעו למחנה בחשאי הכשירו את המעפילים לחיים בארץ, ואף העבירו להם שיעורים בשימוש בנשק ובשדאות.

משום שהוסמכו כאחיות (רפואיות) שירתו אמי ודודתי במרפאת המחנה. במהלך התקופה התכתבו עם המשפחה (ההורים והאח והאחות הנוספים) והתעדכנו על המצב בישראל. בכל חודש חילקה הממשלה הבריטית 1500 סרטיפיקטים ליהודים מהעולם ומחציתם ניתנו לאסירים בקפריסין.

לאחר שקיבלו סרטיפיקטים הושטו אמי ודודתי לישראל, שהו שלושה ימים במחנה מעבר בעתלית ואז נשלחו לבית החלוצות ברמתיים.

מסע העלייה של אמי ודודתי

תמונה 2

הזוית האישית

הנכד עידו רוטנברג: היה לנו מאוד כיף לעבוד כך. אני למדתי הרבה על אמו של סבא, סבתא רבתא שלי, והיה מהנה.

מילון

סרטיפיקטים
אישורי עלייה

מחנה המעצר בקפריסין
מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהקימה ממשלת בריטניה בקפריסין לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל. המחנות פעלו החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949,

ציטוטים

”"בלב ים, הציעו הבריטים למעפילים לוותר, לקצר את זמן ההפלגה ולשוט ישר לקפריסין, אך נתקלו בסירוב"“

הקשר הרב דורי