מאגר סיפורי מורשת

שמי גאיה, אני משתתפת שתכנית הקשר הרב דורי ומתעדת את סבתי. כך היה כפי שסבתא מספרת:

הכל התחיל מזמן, כאשר אבי, מרצ'ל, נולד ברומניה בשנת 1926 בעיר יאשי. בן להוריו ינקו וסופיה, אח קטן לרוזיקה ואִיזוּ. בתקופה ההיא בעיר יאשי היה ריכוז גדול של יהודים. בשנת 1939 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים הציבו לעצמם למטרה את "השמדת יהודי אירופה", יהודי רומניה החלו לחוש מאוימים על ידי קבוצות שנקראו לג'יונרים, שהשתייכו למפלגה שתמכה בנאצים וביצעו פרעות ביהודים.

סבתי – סופיה תורקישר וסבי – ינקו תורקישר 

בשנת 1941, כשאבי מרצ'ל היה בן 15, הנאצים הגיעו ליאשי. ביום 19 ביוני 1941 ריכזו מספר גדול של יהודים בחצר בית הספר, וביצעו בהם פוגרום. בין הנרצחים היה אחיו הגדול אִיזוּ (יצחק), שהיה רק בן 17.

ברוב אכזריותם, לאחר שירו ביהודים, שמו עליהם שלט עם הכיתוב "יהודי כשר". כל אותו הזמן אבי התחבא בעליית הגג. סבתי לא הצליחה להשתקם לאחר רצח אִיזוּ.

בשנת 1945 עם תום המלחמה, עקרה המשפחה לבוקרשט, עיר הבירה. אבי ניסה להשתלב בחיי המקום, וחדור מוטיבציה ומאמין ששינוי המשטר למשטר קומוניסטי ישנה את הגישה למיעוטים, הוא התגייס לשירותי הבטחון. בשנת 1951 אבי התחתן עם אמי חנה ונולדו להם שני ילדים. אחי הבכור, ולדי, נולד בשנת 1952 ואני נולדתי בשנת 1954.

בשנת 1960 ציפיותיו של אבי התבדו כאשר כל היהודים הוצאו מן הארגון בו עבד. אבי ואמי הבינו שמקומם אינו ברומניה עקב גל האנטישמיות ששטף את המדינה. הם הגישו בקשה לעלות לארץ ישראל, מה שהביא לפיטוריהם מהעבודה וסילוק שלי ושל אחי מבתי הספר. עקב מצבם הכלכלי הם נאלצו לקבל תרומות אוכל ממסעדת הקהילה היהודית שהיו ממומנים על ידי הג'וינט. בשנת 1970 אושרה בקשת המשפחה לעלות לארץ.

השנה הראשונה בארץ היתה שנת משבר. נשלחתי דרך עליית הנוער לפנימיה החקלאית כנות, שם השתלבתי בכיתת עולים. השלמתי את לימודי בבית ספר אקסטרני וקיבלתי את תעודת הבגרות. עד שנת 1977 עבדתי כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בשנת 1977 נסעתי ללמוד רפואת שיניים בבוקרשט ושם פגשתי את בן זוגי משה. תוך כדי הלימודים נולדה בתנו הבכורה אפרת.

אני (קלאודיה) וחברים בכנות, 1970

הזוית האישית

סבתא: תמיד כיף לי להיות בחברת גאיה. מאוד נהניתי. אני מאחלת לה שתגדל, תתפתח ותהיה מאושרת. שתלמד ושהדור שלה לא יחווה מה שחוו ההורים שלי ואת האנטישמיות שאני חוויתי. אני שמחה שהסיפור של ההורים נכתב כי אסור לשכוח את ניצולי השואה. כיף שנוצר הקשר הזה בין הדורות שלא נשכח ושזה לא יקרה שוב בעתיד.

גאיה: היה לי מאוד כיף שסבתא הגיעה ויצא לי לשמוע על הסיפור של המשפחה. סבא רבא שלי מאוד זקן, אז זה כיף שיש את סבתא שיכולה לספר עליו. הייתי רוצה לאחל לסבתא שתהיה מאושרת, בריאה וחזקה. למדתי שסבתא שלי אישה מאוד חזקה. אני לא יודעת איך הצליחו לחיות בתקופה הזאת! סילקו אותה מבית הספר, עלתה לארץ חדשה. נשמע לי ממש קשה.