מאגר סיפורי מורשת

שמי נאור לוי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להביא את סיפורו של סבא רבא שלי, שמעון. שמעון אלקיים נולד במרוקו בשנת 1935 ועלה לישראל בשנת 1962.

סבא רבא שמעון מספר לנכדו נאור

תיאור ילדותי

גדלתי בבית עם עוד ארבעה אחים. ההורים שלי דאגו לנו להכל ודאגו שהבית יהיה ציוני. חגגנו את החגים היהודים ושמרנו על המסורת היהודית. בנוסף למדתי בבית ספר השייך רק ליהודים – ALIANCA שיועד עבור רק למי שמוצאו יהודי ובו למדו מקצועות כמו: מתמטיקה, היסטוריה ותורה. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה מאוד. התייחסנו למורים בהרבה כבוד, לא כמו היום שיש ילדים שמורדים אפילו במורים ומתחצפים אליהם. אצלנו לא היו כאלו דברים.

בילדותי היינו משחקים בחוץ ונפגשים עם שאר ילדי השכונה. היינו משחקים בכדורגל. את הכדורגל היו מכינים מאוסף של מסמרטוטים שהיינו מוצאים בבית או בחוץ, הכי אהבתי את תקופת הקיץ, כי בקיץ היינו אוהבים ללכת לבריכה לשחות. בנוסף היינו אוהבים גם לשיר הרבה עם המשפחה ועם החברים שירים בצרפתית, ערבית ומרוקאית.

הזיכרון שהכי זכור לי מילדותי הוא שיום אחד הייתי רעב, ובאותה תקופה היה מחסור באוכל, כי העיר שגדלתי בה היתה במשבר כלכלי עוד ממלחמת העולם הראשונה, לכן החלטתי להתגנב, לגינת הירקות, מבלי שאף אחד יראה, נכנסתי ומהר לקחתי משם ירקות עבור משפחתי כדי שיהיה לנו מה לאכול.

החג הכי אהוב עלי וזכור לי מילדותי הינו חג החנוכה. בחג החנוכה בדומה להיום הדלקנו חנוכיית שעשויות מפתיליות שמן ואכלנו סופגניות ולביבות וכמובן שסובבנו סביבונים שעשויים מעץ.

בילדותי היה ממתק שאהוב עליי ביותר והוא ממתק שנקרא סוכריית שעון. זו מעין סוכריה עגולה שמצורים עליה קווים כמו בשעון. הסוכרייה הייתה בדרך כלל בצבע ירוק, אבל היו עוד צבעים נוספים.

אני זוכר שבתור ילד היה לי חלום להיות בעל מכולת. תמיד דמיינתי שבמכולת יהיו מגוון רחב של מוצרים ואני אמכור את זה לאנשים וארוויח כסף. במהלך הילדות שלי הגשמתי זאת בכך שמכרתי צעצועים וחפצים יד שנייה וישנים שלי תמורת כסף, ובכך קניתי דיברי מזון ודברים שאהבתי.

 בצעירותי

עלייה לארץ – תקופת המעברות

במרוקו, אני ובני משפחתי גרנו בעיירה קטנה בשם תרודאנט. תרודאנט, היא העיר המרכזית בעמק הסוס שבדרום מרוקו. היא ממוקמת מזרחית לאגאדיר בדרך ורזאזאת ומערבית למדבר סהרה ומדרום למרקש. העיירה ידועה בכינוי ה"סבתא של מרקש", מפני שהיא דומה למרקש, אך קטנה יותר, ושלא כמו מרקש, כמעט כל העיר תרודאנט מוקפת חומה. בתקופתי העיירה מנתה בין 3000-5000 נפשות יהודיות. חיינו במעין קהילה, חיינו ערבים מרוקאים ויהודים יחדיו. הקהילה הייתה די בטוחה ע"י המלך חסן שמלך על מרוקו ואהב ושמר על הקהילה היהודית, לאחר מלחמת העולם השנייה שמנו לב שלאט לאט הקהילה הלכה והצטמצמה ומאחר והקהילה הייתה בין מיליון ערבים מסביב, התחלנו לחשוש שנהפוך למיעוט, משיחות בקהילה היהודים העדיפו לעלות לארץ.

לפני העלייה הייתי כבן 27 ונשוי לזזו. במקצועי במרוקו הייתי עובד בגביית מיסים למלך. הייתי אחראי על אזורים רבים והיו לי מספר עובדים. במהלך עבודתנו הינו צריכים לגבות את המיסים מהתושבים ולהעביר את הכסף למשרד הממשלתי. זו הייתה נחשבת עבודה מאוד מכובדת במרוקו.

סיפור העלייה

עלינו לארץ בשנת 1962. אני זוכר שהתהליך של העלייה היה די קשה. כל ההכנות שנדרש היה לבצע לפני העלייה כמו לטפל בנכסים. היה הרבה חשש ולא ידענו איך תהיה העלייה, חששנו ממה שיהיה בהמשך. אני ובני משפחתי עלינו לאחר שמשפחתה של אשתי זזו כבר עלתה לפנינו ונשארנו בלי משפחה ועם שני ילדים קטנים.

יום אחד בלילה הודיעו לנו שהיום יוצאים למסע ושנתכונן. תחילה נסענו כולנו לקזבלנקה. קזבלנקה הינה עיר על חופה האטלנטי של מרוקו והיא העיר הגדולה ביותר במרוקו, והנמל העיקרי של המדינה. העיר נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו. בקזבלנקה הגענו לנמל ושם חיכתה לנו אניית להובלת פירות, אני סירבתי בכל תוקף לעלות יחד עם משפחתי ולצאת להפלגה ועמדתי על זה והתלוננתי וסירבתי לעלות לאונייה, הוחלט והוסכם שהאונייה תעצור בעיר מרסיי שבצרפת ומשם נמשיך עם משפחתי בטיסה לארץ ישראל וכך היה.

הפלגנו לצרפת במרסי ירדנו מהאונייה, המשכנו משם לשדה התעופה ושם חיכה לנו מטוס שלקח אותנו לארץ ישראל. כשהגענו לארץ ישראל חיכה לנו בשדה התעופה אוטובוס. האוטובוס הסיע אותנו לעיירה במדבר בשם דימונה. חלק מהמשפחה של אשתי כבר התמקמה שם ואני התעקשתי לא לרדת בדימונה, כי ידעתי שאין שם ים ולפני העלייה לארץ הבטיחו לי שאגור בעיר עם ים ורציתי להגיע לאשדוד. היו ויכוחים ואף שיקרו ואמרו לי שאשדוד זה רק חצי שעה מדימונה, אבל אני התעקשתי וסירבתי לרדת מהאוטובוס עד שייקחו אותי ואת משפחתי לאשדוד ויראו לי את העיר ואת הים, לאחר משא ומתן, ויכוחים והתעקשות נציגי הסוכנות החליטו להעביר אותנו לאשדוד וכך היה, הגענו ישירות לבניין מגורים, – וכך לא גרנו במעברה.

בהתחלה הקליטה הייתה קשה, אבל אני התאקלמתי די מהר. מצאתי עבודה בדואר בטלפונים בעזרת קרוב משפחה -יצחק אלקיים ז"ל, שהיה מהנדס בדואר ועזר לי להתקבל. בהמשך למדתי קורסים בחשבונאות שאפשרו לי להיכנס למשרד האוצר והצלחתי להתקדם למרות הקשיים. השפה הצרפתית שאיתה הגעתי ממרוקו עזרה לי מאוד, ומאחר והיה לי בסיס בשפה העברית ממרוקו, מיד נקלטתי עד קבלת משרות גבוהות כמו סגן מנהל אזורי של מע"מ, בדיוק בדומה למשרה שהייתי סגן מנהל באוצר בגביית מיסים במרוקו.

שירות צבאי

כשהגעתי לארץ הייתי בגיל 27, זה היה אחרי גיל הגיוס ולכן היה מסלול מיוחד של גיוס אנשי מילואים. גייסו אותי בתור איש מילואים לחיל רגלים, שירתי בתפקידים שונים ומגוונים כמו תפעול תחזוקה וירי של מרגמות, נשק נגד טנקים, פתיחת צירים ועוד… לא כל כך אהבתי את הצבא, כי הייתי נשוי עם ארבעה ילדים קטנים והייתי חושב כל הזמן איך אשתי מסתדרת עם הילדים לבד.

הזוית האישית

הנכד נאור: מאוד נהנתי להקשיב על ההיסטוריה סבא רבא שלי ובכללי על המשפחה, מקור המשפחה ועוד. אני רוצה לאחל לסבא רבא שלי שיחיה חיים בריאים ומאושרים עד מאה ועשרים ושנספיק לעשות עוד הרבה דברים ביחד.