מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל פיצון, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף בה יחד עם סבי, אילן גרינברג.

סבא אילן מספר:

נולדתי בבית יולדות ברחובות בתאריך 12.1.1947 בשעות אחר הצהריים.

הוריי גרו בקיבוץ ניצנים ויומיים לאחר שנולדתי בא רכב מניצנים לקחת אותנו חזרה מרחובות לניצנים. כשהייתי בן 11 חודשים החלה מלחמת השחרור. גייסו את אבי להגנה על ניצנים ואותי ואת אימא שלי פינו בלילה של תחילת מלחמת השחרור לקיבוץ על יד ניצנים לכמה שעות ומשם לקיבוץ תל יצחק.

במהלך מלחמת השחרור אבי נפל בשבי במצרים, הוא היה בשבי המצרי במשך שמונה חודשים. ואני ואמי היינו בקיבוץ תל יצחק. שהינו בצריפונים במשך כמה חודשים, עד שאבי השתחרר מהשבי של המצרים, כאשר הוא חזר הוא התאחד עם אמי בתל יצחק.

לאחר כמה חודשים, כמה משפחות התאחדו והקימו גרעין בתל מונד (זה היה מאהל גדול), ששם שהו עד שקיבלו אישור לקבל את שטח בני דרור. הוריי ממקיימי היישוב בני דרור, לכן נבחר השם – "בני דרור" פירושו בני החופש, שמכיוון שסוף סוף הם השתחררו לחופשי מהשבי ומהקשיים שעברו והנדודים והמעברים ממקום למקום.

בערך בשנת 1949 הגענו לבני דרור, לבית מאוד קטן, כחדר וחצי, ששם התחלנו את חיינו. אבי עבד בבניין והחל לבנות את הבתים הראשונים של בני דרור.

תקופת הנעורים ועד שחרורי מצה"ל

בגיל שש עליתי לכיתה א' ואת ילדי היישוב בני דרור שלחו לבית ספר בתל מונד. בבני דרור היה איש בשם יצחק אברהם, שהחל לנטוע את פרדסי בני דרור והיה לו סוס ועגלה. היינו חמש משפחות עם ילדים שהיו צריכים להגיע לבית הספר. כל יום בשעות הבוקר המוקדמות יצחק היה עובר בין הבתים עם הסוס והעגלה והיה מצלצל בפעמון גדול שהיה לו. הוא צילצל בפתח של כל בית, כדי לאסוף את הילדים לבית הספר. כל הילדים היו יוצאים ועולים על העגלה וכך היינו מגיעים לבית הספר דרך החולות על סוס ועגלה.

לאחר שנה, בכיתה ב', נורא רציתי כלב וביקשתי מההורים שלי כלב. לבסוף הביאו לי כלב וקראתי לו "לאבי". יצחק העגלון, לא היה מוכן להעלות את הכלב שלי על העגלה לבית הספר, אז חשבתי על פיתרון איך אני מביא את לאבי הכלב איתי לבית הספר. ובסוף מצאתי פיתרון, אני ישבתי על העגלה של יצחק וכל הדרך קראתי ללאבי והוא היה רץ אחרינו וכך הבאתי אותו לבית הספר. לאבי הכלב היה מחכה לי עד שהייתי מסיים את הלימודים בבית ספר וחוזר איתנו הביתה.

בפנימיה מקווה ישראל

המשכתי ללמוד בבית הספר בתל מונד. את כיתה ח' סיימתי עם תעודה נוראית והוריי העבירו אותי לפנימייה "מקווה ישראל" פנימייה חקלאית. בפנימייה לא רצו לקבל אותי בגלל התעודה וההתנהגות שלי. לבסוף הסכימו להשאיר אותי בבית הספר על תנאי. לאחר כיתה ט' כל תלמיד מקבל שני ענפים שהם ענפים שבהם הוא יתמחה למשל: כרם, לולים, רפת, פרדס. בבוקר לומדים ובצהריים, אתה עובד בענף שבחרת. אני רציתי מאוד את ענף טרקטורים, זה היה ענף מאוד מבוקש, אך לא קיבלו אותי. הבנתי שמנהל הענף היה קרוב משפחה של מישהו מבני דרור. ביקשתי מאבי לדבר איתו וכך התקבלתי לעבוד בענף הטרקטורים והפרדס.

ב"מקווה ישראל" למדתי עד כיתה יא' וחזרתי הביתה לבני דרור. בבני דרור עבדתי ברפת וגרתי עם ההורים. מהרפת היינו מוציאים את הפרות למרעה ששם גידלו את האוכל של הפרות, כדי שיביאו חלב. כדי שנצליח להביא את הפרות למרעה עשו שביל שלאורכו הייתה גדר חשמלית ופרה שרצתה לברוח או לצאת מהשביל קיבלה זרם חשמלי. בזמן שהפרות שהו במרעה, אנחנו חזרנו לרפת לנקות אותו ואז חזרנו לקחת את הפרות חזרה.

השירות הצבאי 

התגייסתי לצהל, הגעתי לבאקום והושיבו את כל הבעייתים במקום אחד והקריאו שמות. קראו בשמי ועליתי למשאית בלי לדעת לאן אני נוסע. הגענו לבסיס "בן עמי" ובכניסה היה שלט גדול של הסמל של גולני, עץ זית. כולם השתוללו ופחדו, גולני פעם היה חייל לא כל כך מבוקש וכולם רצו לברוח. בגלל שהייתי מושבניק לא הייתי מפונק, היה לי כושר גופני טוב והייתי חניך מצטיין בטירונות. לאחר הטירונות פינו אותי לגדוד 13 על יד ראש פינה, שם התחלנו טירונות שנייה ובסיומה הלכתי לקורס מכים בג'והרה.

 בשירות הצבאי

במהלך הקורס, ערב אחד, אמרו לנו להתארגן ולארוז את כל הציוד שיש לנו, יורדים לשדה לכמה ימים. זה היה אמצע הלילה. הם לקחו אותנו דרך כביש ובצידי הכביש היו אבנים עגולות וגדולות. אני הלכתי וסובבתי את הקרסול עם כל הציוד עליי, אך לאף אחד לא היה אכפת. הגענו לשדה והקמנו אוהלי סיירים, בבוקר העירו אותנו למסדר, אני קראתי למפקד כיתה שלי והסברתי לו על שסובבתי את הקרסול, הוא כעס ואמר לי לקום מהר, אך בסוף לקחו אותי לבית חולים רמב"ם בחיפה ושם גבסו לי את הרגל. מבית החולים התקשרתי לאבא שלי שיגיע לקחת אותי הביתה.

לאחר עשרה ימים הזעיקו את המחלקה שלי למערבים בצפון. בצומת כדורי המשאית של המחלקה שלי התהפכה ונהרגו 18 חיילים, אותה המשאית עליה הייתי אמור להיות. באותו הזמן הייתי בביתי וביקשתי מאבי שייקח אותי למגדל בבני דרור, שבו היה טלפון קווי אחד וצילצלתי לקצין העיר בנתניה והודיעו לי בוודאות שזו המחלקה שלי.

במלחמת ששת הימים, גולני היה צריך לכבוש את רמת הגולן והיינו אמורים לעלות על מוצב שהיה נקרא "תל פאחר". המ"פ והמג"ד הסבירו לנו איך אנחנו הולכים לכבוש אותו ואנחנו היינו צריכים לעלות במרכז מול המוצב. יומיים לאחר מכן כשהתחלנו לנוע, היינו ארבעה זלדות, שהחלו לעלות ועלינו על מוקש, הזלדה עפה, אני נשרפתי בחצי גוף ופינו אותי לבית חולים פורייה. ושם שכבתי עד השחרור. השתחררתי בסוף שנת 1967.

בתקופת השירות הצבאי שלי

הסרטון של אילן גרינברג שמספר על ילדותו בבית משפחתו:

הזוית האישית

מיכל הנכדה: היה לי כל כך כיף לעשות את העבודה ולשמוע על העבר המרתק של סבא שלי ועל חייו כאשר הוא היה בן גילי. לסבא שלי יש ילדות כל כך מעניינת ושונה משלי ומאיך שאני גדלתי, לכן זה היה מרתק כל כך ולא יכלתי להפסיק להקשיב. אני חושבת שהתכנית הזו מאוד חשובה, בגלל שבמהלך העבודה גם אחי הקטן, אחי הגדול ואמי הקשיבו לסיפורים של סבא וזה נתן לכולנו הזדמנות לשמוע על עברו באופן מדויק ומעמיק.

סבא אילן: נהנתי מאוד לספר לנכדתי מסיפורי הילדות שלי ולהראות לה היכן גרתי וגדלתי בתור ילד. אני שמח שיש תכניות כאלו וחושב שזה חשוב מאוד שהדורות הבאים ידעו על הדור השלישי ויכירו אותם.