מאגר סיפורי מורשת

היסטוריה קרובה היסטוריה רחוקה

סבא אבי מספר לנכד לביא:

"נולדתי באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1951 למשפחה בת שישה אחים ואחיות. ואתה, נכדי, נולדת בסקופיה שבמקדוניה כבן בכור בה נולד אלכסנדר הגדול שבשנת 334 לפני הספירה בנה את אלכסנדריה העיר בה נולדתי".

סבא שלי גדל בבית בו היתה אוירה מערבית בלב המזרח. בבית דיברו צרפתית ואיטלקית. אלכסדריה נחשבה לעיר קוסמופולטית רב תרבותית (הלנית) עוד מימי אלכסנדר מוקדון.

תרזה הקדושה שנולדה בסקופיה

פסל של אבא של אלכסנדר מוקדון

היסטוריה קרובה

"בשנת 1956, לאחר מהפכה צבאית במצרים, עלה לשלטון קצין מצרי צעיר בשם: גאמאל עבד אל נאצר, שהדיח את פארוק מלך מצרים". נאצר ביקש לעשות שינויים חברתיים וכלכליים במצריים. ובין הצעדים הראשונים שהוא עשה זה להלאים את תעלת סואץ שהיתה חברה פרטית אנגלית וצרפתית.

תעלת סואץ פועלת עד היום והיא מקצרת את הקשר הימי בין הודו והמזרח הרחוק לאירופה. האנגלים והצרפתים, הגיבו מייד בפתיחת מלחמה כדי להשיב לעצמם את השליטה על התעלה, ולבקשתם של שתי המעצמות, ישראל הצטרפה לאותה מלחמה תמורת הבטחות של תמיכה כלכלית, ביטחונית בהמשך. בהיסטוריה של ישראל המלחמה הזאת נרשמה כ"מבצע קדש" או "מלחמת סיני".

המלחמה התרחשה בחודש אוקטובר 1956. האירוע הזה השפיע באופן ישיר ומיידי על המשפחה של סבא שלי, כי תגובת הנגד של שליט מצרים נאצר הייתה גירוש המוני ממצרים של כל הצרפתים האנגלים והיהודים (כ-25,000 יהודים)  שלא היתה להם אזרחות מצרית. כך מצאו עצמם סבא שלי ומשפחתו מגורשים ממצרים כפליטים על אונייה קטנה וצפופה בשם ANGELICA, באחד מימי סוף אוקטובר 1956, בדרכם למחנה פליטים "ארנאס" בעיר מרסיי שבדרום צרפת.

מסיבת פרידה בבית של סבא שלי

יום לפני העזיבה לכיוון צרפת באנייה, סבא בעיגול אדום

סבא מספר:

במחנה הפליטים שהינו כחודש. עם אותם בגדים שלבשנו במסיבת הפרידה יום לפני שעזבנו את מצרים. היתה התלבטות בין ההורים שלי לאן להגר?

האפשרויות היו: להישאר בצרפת, להגר לקנדה או לארצות הברית או לברזיל. לבסוף אחרי דין ודברים בין ההורים התקבלה החלטה בלחץ גדול של אמא שלי, להגר לארץ ישראל, כדי להתאחד עם האחיות הבוגרות שלה שכבר היו בארץ זמן רב קודם לכן.

הדרך לארץ באונייה YEGUSLAVYA היתה קשה ביותר בשל החורף הקשה והים הסוער והגלים הגבוהים. המסע נמשך כחמישה ימים ובסופם הגענו לנמל חיפה. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד, וכל נוסעי האונייה יצאו אל הסיפון בפעם הראשונה ושרו את התקווה, ההימנון החדש של קבוצת הפליטים שעל האונייה. לאחר תהליך קליטה, הסדרת ניירת, בדיקת חיסונים נשלחה המשפחה למעברת "כפר נחמן" על יד רעננה. המשפחה כולה בת שבע הנפשות שוכנה בצריף של חדר אחד ללא מקלחת ושרותים וללא חשמל. עם מיטות ברזל ומזרוני קש ושמיכות צמר עם פשפשים. להורים ולמשפחה היה זה שוק גדול, להמצא בתנאים אלה.

תמונת הגב של תעודת המעבר ובה מפורט מה מותר לנו לקחת

חמש מזוודות לפי מידות רשומות

ילדות ביפו

המשפחה של סבא שלי עברה להתגורר תחילה ביפו ולאחר מכן לבאר שבע, לצד המשפחות הצרפתיות שהקימו ועזרו בתיפעול הקריה למחקר גרעיני.

סבא מספר: "ביפו גרנו בבית ערבי ישן, שוב כל המשפחה בחדר אחד עם שרותים ומטבח משותפים עם עוד כארבע משפחות שגרו באותה קומה. באולם המרכזי  שהיה מחוץ לחדרי השינה, היה חלון גדול שהשקיף על ים התיכון. מראה ממש קסום. כל השכונה התמלאה בעולים חדשים ממקומות שונים ורבים: מאיראן, כורדיסטאן, טורקיה, רומניה, יוון ועוד ועוד. הרחוב היה מגרש המשחקים של כל הילדים, ואת הצעצועים בנינו בעצמנו. כך למשל: גלגל אופניים הפך לצעצוע אותו היינו מגלגלים ורצים ליד הגלגל תוך כדי שמירה על יציבותו. גרעינים של מישמש היה  אוסף יקר איתם היינו משחקים. קראנו לזה "גוגאים". בנינו בעצמנו קורקינטים עם מיסבים וקרשים ועוד ועוד.

המסגרת החינוכית הראשונה שלי הייתה בבית ספר של המיסיון הצרפתי ביפו "סנט ג'וסף", זאת בשל השפה הצרפתית שההורים שלי ניסו לשמר ובעיקר כי לא היתה להם שפה משותפת והבנה מול מוסדות החינוך הישראלים. יש לי זיכרונות מאוד טובים מהילדות המוקדמת שלי ביפו.

בגרות בבאר שבע

כעבור כשנה וחצי, עברנו לבאר שבע בשל מקום עבודה חדש של אבא שלי. לסגירת מעגל, ויקטור מן ז"ל, אבא של סבא שלי עבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה, שהוקם ע"י ממשלת צרפת בתמורה או כמחווה על השתתפות מדינת ישראל במלחמת סיני.

בית הספר היסודי והתיכון בבאר שבע, היו כור ההיתוך המושלם. כאן כבר נטמענו ממש בחברה הישראלית. השפה השתכללה, החברה התרחבה מאוד, אהבת הארץ פרחה בעיקר בשל הפעילות התנועתית של "השומר הצעיר", שבסופה, יציאה לגרעין הנח"ל והגשמה בקיבוץ "געש" בו אני חי עד עצם היום הזה.

שרות צבאי

שירות צבאי גרעין הנח"ל מש"ב (מי שבא בא) מסוף 1969 עד סוף  1972. טירונות קשה בחורף 1969 תחילת 1970. הטירונות כללה קורס צניחה כהכנה לקורס מתקדם. שנה מאוחר יותר אחרי שירות בהיאחזויות נח"ל צופר שבערבה ונח"ל גשור שברמת הגולן. השירות בהיאחזות כלל עבודה חקלאית והכשרה של המקום לקראת התיישבות אזרחית. פעילות זו היתה לצד פעילות צבאית שוטפת: שמירות, מארבים, וסיורים לאורך הגבולות וגם מרדפים אחרי מסתננים ומחבלים בגבול הערבה הארוך. כעבור שנה יצאנו לאימון מתקדם בגדוד 50 המוצנח, ובהמשך, לפעילות שוטפת בתעלת סואץ שבסיני ברפיח וברמת הגולן".

התיישבות קיבוץ

עם השחרור מהצבא סבא שלי חזר לחיים האזרחיים בקיבוץ. תחילה בתורנות ארוכה של עבודה במטבח בחדר האוכל ובמכונת שטיפת הכלים. מאוחר יותר, סבא שלי יצא לשליחות במחנות קיץ של "השומר הצעיר": בצרפת, בלגיה ושוויץ. השליחות כללה פעילות חינוכית, מחנאות וטיולים רגליים. עם סיום תקופת המחנות סבא שלי חזר לקיבוץ לעבודות חקלאיות בלול. לאחר מכן במטע האבוקדו, בפרדס וברפת.

באותה תקופה הכיר סבא שלי מתנדבת מצרפת (סבתא שלי) איתה נסע לפריז כדי שהיא תוכל לסיים את לימודי הרפואה. לימים הם התחתנו ונולד להם ילד שהוא אבא שלי. לסבתא קוראים איזבל ולאבא שלי קוראים גילאי. בזמן השהייה בפריז, סבא שלי למד ועבד בתחום תכנות ותכנון פרויקטים במחשבים. עם סיום לימוד הרפואה של סבתא שלי, המשפחה חזרה לקיבוץ געש בו חי סבא שלי ואבי עד היום. בחזרה מפריז סבא שלי עבד כמורה ומחנך במוסד החנוכי רמות חפר במשך שמונה שנים. בשלושים השנים האחרונות סבא שלי עוסק בפיתוח טכנולוגיה מסייעת לעיוורים.

הזוית האישית

נכד לביא: אני מאוד שמח שסבא בא למפגשים. אני מאוד אוהב אותו וממש נהנתי לכתוב איתו את הסיפור. אני למדתי כל כך הרבה דברים כמו המילה "תרבות הלנית" ו"כור היתוך חברתי". אוצר המילים שלי התרחב מאוד. למדתי על כל הדברים המדהימים בחייו.

סבא אבירם: החלום שלי, אני מאחל לנכדיי שיגדלו בבריאות שלמה ובאושר גדול במדינה חופשית ודמוקרטית ושישרה בה השלום. היתה לי הזדמנות לחוות פרק למידה משותפת, עם הנכד האהוב שלי לביא. היתה זאת חוויה ייחודית ומקרבת, בה לביא למד עלי ועל משפחתי ומשפחתו הקרובה והרחוקה.