מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-11 בנובמבר 1946 באי הבריטי גֶרְנזי (Guernsey), אחד משבעה איים בריטיים, הממוקם בתעלת למאנש ליד חופי צרפת. בתקופת מלחמת העולם השנייה היו האיים תחת כיבוש גרמני נאצי, שניסה לחדור בדרך זו לבריטניה. חלק מתושבי האיים הועברו למחנות ריכוז גרמניים, ובאחד האיים אף נבנה מחנה ריכוז לעובדי כפייה.

משפחתי מתגוררת באי מדורי דורות. הבית שלנו היה מול הים. גרתי שם עם הוריי – בת יחידה עד גיל 15, אז נולדה אחותי, סבא וסבתא מצד אימי, דוד ודודה ו-6 בני דודים. אבי שירת 23 שנים בחיל הים הבריטי והגיע הביתה פעמיים-שלוש בשנה. אימי ודודתי התפרנסו מעבודות מזדמנות באי. בבית לא היה חשמל, הכול היה על גז. הייתה לנו טלוויזיה, אך מכיוון שלא היה חשמל היינו מתחברים למערכת החשמל במוסך הקרוב…

כל חיינו היו קשורים לים. אנו הילדים נשלחנו לעיתים קרובות לתפוס דגים, פירות ים ואצות לארוחות היומיות. התושבים התפרנסו מגידול ירקות ופירות בחממות, ומגידול פרות שהחלב שלהן היה עשיר במיוחד והיה מבוקש בכל אירופה. שנים מספר לאחר התאוששות האיים מהמלחמה, התחילה גם תיירות מבריטניה ומאירופה, ועד היום ענף התיירות מאוד מפותח.

המשפחה שלי הייתה נוצרייה, אך רחוקה מלהיות דתייה. הסנדקית שלי (דודתי) הייתה דתייה ולכן הלכתי בגיל ארבע לבית ספר יסודי דתי. לא היה גן ילדים ולכן התחלנו ללמוד בבית ספר בגיל ארבע, כלומר ילדי כיתה א' היו ילדים בני ארבע. למדנו קרוא וכתוב מגיל ארבע. המורות היו נזירות. המנהלת הייתה אישה קפדנית מאוד והנהיגה משמעת חזקה, לעומתה מורתי, סיסטר ססילייה, הייתה אישה צעירה ומאוד אהבה ספורט; בהפסקות היא הייתה מרימה את שמלתה הארוכה ומשחקת איתנו כדורגל. הייתי הכי גבוהה בכיתה והתחריתי בקפיצה לגובה ולרוחק, וכמובן בשחייה, כמו כל ילדי האי. עברתי לתיכון רגיל, לא דתי, וסיימתי את לימודיי בגיל 16. אז עזבתי את הבית ועברתי לגור עם כמה חברות. לפי החוק הבריטי מותר לעזוב את בית ההורים בגיל 16, גם בלי אישור ההורים. הייתי מאוד עצמאית ומרדנית בגיל הנעורים!

אני ושלוש חברותיי תכננו לטייל באירופה ולכן עבדנו בכל מיני עבודות: במלצרות, בשטיפת כלים, בחממות וכחדרניות. כעבור כמה חודשי עבודה יצאנו לדרך, לרוב בטרמפים שבשנות השישים היו מקובלים ולא מסוכנים. ישנו באכסניות נוער, פגשנו הרבה מטיילים מכל העולם, ביניהם אוסטרלים שהתנדבו בקיבוץ נווה איתן בעמק המעיינות, והמליצו לנו לנסוע לשם. כשהגענו לאיטליה מצאנו אונייה טורקית שעמדה לצאת מנאפולי לישראל ועלינו עליה. ההפלגה הייתה קשה, כי האוכל המאוד שמן וחריף לא התאים לקיבה הבריטית שלנו… נאלצתי לישון למעלה על הסיפון, באוויר הצח. הגענו בשלום לנמל חיפה ומשם נסענו לתל אביב למשרד של התאחדות הקיבוצים. נשלחנו עם עוד כמה מתנדבים לקיבוץ גונן בגליל העליון. התכוונו להישאר חודש-חודשיים ואז להמשיך לאוסטרליה וניו זילנד.

1964 – מתחיל פרק חדש בחיי. החיים בגונן היו מהנים מאוד עד שהתחילו כעבור חודש הפגזות מסוריה. המתנדבים הוצאו מהקיבוץ כדי לפנות מקום לצבא. אני וחברותיי עברנו לקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. התכנון היה להישאר חודש ולהמשיך משם במסענו, אך מתברר שיש פער גדול בין תוכניות ומציאות… נשארתי עם חברותיי 6 חודשים.

החיים בקיבוץ היו נהדרים, נהנינו ממזג האוויר עם חודשים של שמש, עבדנו בשדות, במסיק הזיתים ובלול, ולא פסחנו כמובן על בריכת השחייה. כעבור 6 חודשים שתי חברותיי וכל המתנדבים האחרים עזבו והמשיכו בטיולם. אני ואחת מחברותיי נשארנו, כמובן בגלל בני זוג… הם הגיעו לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל מקריית חיים.

התחתנתי בנישואים אזרחיים ועברתי גיור אצל הרב רפאל הכהן קוק, הרב הראשי של טבריה. בשנת 1966 נולדה בתי הבכורה, ואחריה עוד שתי בנות מדהימות. עבדתי בפעוטון ובמרפאה. לאחר תקופה נשלחתי ללמוד סיעוד בבית החולים 'העמק' בעפולה בקורס שהיה מיועד לאימהות מבוגרות. למדתי שנתיים וחצי וסיימתי בשנת 1985. התחלתי לעבוד כאחות בקיבוץ. החיים נראו מושלמים, אך האידיליה לא נמשכה זמן רב.

מלחמת ההתשה (1970-1967) הֵפֵרה את השקט והשלווה. הירדנים הפגיזו את יישובי עמק בית שאן ועמק הירדן. קיבוץ חמדיה סבל מפעולות טרור, חדירת מחבלים, הטמנת מטעני חומר נפץ, ירי והפגזות חוזרות ונשנות. הבנות שלי וילדי הקיבוץ היו 'ילדי מקלטים'. במשך כמעט שלוש שנים הפכו המקלטים לביתם השני; הריצה המבוהלת למקלטים בזמן ההפגזות, הלינה והשהייה הממושכת נשארו חקוקות בזיכרון.

בשנת 1990 התגרשתי לאחר 14 שנות נישואין. נשארתי בחמדיה עד שבנותיי סיימו את הצבא ועזבו את הקיבוץ. אני עזבתי בשנת 1992 אחרי 23 שנים, עברתי לטבריה ועבדתי בבית חולים 'פורייה' במחלקה האורתופדית ואחר כך בפנימית. לבאר שבע הגעתי בשנת 2000 בעקבות בתי האמצעית וחתני, שהוא יליד באר שבע. עבדתי ב'משען' בבאר שבע במחלקה הסיעודית במשך שלוש שנים, לאחר מכן עברתי ל'אסותא' בבאר שבע והייתי אחראית על הסטריליזציה. כאשר פתחו שם מחלקת גסטרו (מחלות של מערכת העיכול) עבדתי בה 9 שנים עד שיצאתי לגמלאות בשנת 2012.

התנדבתי בבית ספר 'יחדיו' בבאר שבע, שבו שולבו ילדים מוגבלים עם ילדים רגילים, ולימדתי אנגלית. אחר כך עבדתי כמורה לאנגלית בבית ספר 'ברליץ' וגם באופן פרטי עד שפרצה הקורונה. בדיון משפחתי הגעתי למסקנה שעדיף שאעבור ל'פאלאס להבים', מאחר שבתי ומשפחתה כבר התגוררו בלהבים. לאחר שביקרנו במקום והתרשמנו, הגעתי לכאן ב-11 במאי 2020.

דרך חיי הייתה תמיד שלום, אהבה, שוויון, כבוד הדדי

הזוית האישית

,