מאגר סיפורי מורשת

שמי אמה, אני מאוד אוהבת לטייל והייתי בהרבה מקומות בעולם, תמיד חלמתי לצאת לטיול עם סבתא. השנה זה קרה פעם ראשונה וזה השאיר לי טעם של עוד, אבל זה לא כל כך פשוט בתקופת הלימודים ולכן הודות לתוכנית  "הקשר הרב דורי" אנחנו נצא איתה לטיול במנהרת הזמן: נבקר בכל מיני מקומות, נפגוש אנשים שחלק מהם נשארו בזיכרון ועוד…

אני רוצה שתבינו: מנהרת הזמן של סבתא זה לא רק מושג וירטואלי, היא הצליחה להפוך אותו למשהו ממש מוחשי שאפשר לראות אותו ואפילו אפשר "לגעת" בו. כמו כל פרויקט גם זה התחיל מתוכנית, שלמרות גילה המתקדם (45 שנה) ניתן למצוא בתיקיית המסמכים הכי חשובים של סבתא.

גם אתם יכולים לראות אותה בתמונה מטה

כשאני מסתכלת על התמונה הזאת היא מזכירה לי מפה של מטרו, ואני מדמיינת שכל רגע יכולה לבוא רכבת הזיכרון שתיקח אות מתחנה לתחנה, מהעבר הרחוק לעתיד. חלק מהמסלול של הרכבת עובר מתחת לפני הקרקע והתחנות שם נושאות שמות של אנשים שכבר מזמן אינם. אבל אלו אנשים אמיתיים: הם חיו, אהבו, הביאו ילדים. בלעדיהם לא היינו, לא אני ולא סבתא שלי.

סבתא שלי מאמינה באמונה שלמה, שבן אדם חיי כל עוד זוכרים אותו, לכן בכל הזדמנות היא מספרת לנו על האנשים האלו ומראה אותם.

כן, מראה, כי במנהרת הזמן שלה יש גלריה שלמה של תמונות, היא מצאה לה מקום על הקירות שבדירתה. יש בגלריה זאת עשרות תמונות, אבל יש קיר אחד מיוחד סבתא קוראת לו "כותל."יש עליו תמונות שצילמו אותם לפני יותר מ- 100 שנה ויש כאלה שצולמו לא מזמן, מה שמאחד אותם זה שאנשים שצולמו בתמונות אלו כבר לא בין החיים, אבל אנחנו רואים אותם כל פעם כשפותחים את הדלת בדירה של סבתא. כך היא נלחמת בזמן! יש לה ציטוט מהשיר של המשורר הידוע יוסף ברוצקי שהיא מאוד אוהבת, למרות שאני מבינה את השפה של סבתא היא ניסתה לתרגם לי אותו לעברית: "כאשר הזמן נתקל בזיכרון הוא מבין מיד שאין לו יתרון.”

ובכן אנחנו יוצאים לדרך, לצערי לא נוכל לצאת בכל תחנה, אבל יש כאלה שאסור לפספס.

תחנה ראשונה: פרל שור(מעבר לתחנות לייב שור, אליעזר שור, קיציס ביילה)

תחנה ראשונה מוקדשת לבן אדם שסבתא שלי לא פגשה מעולם ואפילו לא נשארה תמונה אחת, אבל יש משהו מאוד חשוב שסבתא שלי ירשה מבן האדם הזה. נהוג אצלנו שכל ילד חדש שנולד מקבל שם של בן משפחה שכבר איננו, זו גם שיטה להילחם עם הזמן.

לסבתא שלי קוראים פולינה, את השם הזה היא קיבלה מסבתא רבתא, (סבתא של אבא שלה), שקראו לה פרל. פרל בעברית זה פנינה ולו סבתא שלי הייתה נולדת בארץ היו קוראים לה פנינה, אבל היא נולדה בברית המועצות ולכן קיבלה את שמה כמו שהוא. סבתא שלי נולדה בשנה שבה פרל הייתה צריכה לחגוג מאה, והיא בהחלט הייתה יכולה להגיע לגיל הזה, מספרים שבגיל 83 היא יכלה להשחיל חוט למחט ללא משקפים והייתה מפצחת אגוזים עם השיניים. בגיל שלוש את עשרה רצו לחתן את פרל עם אדם שהיה מבוגר ממנה בהרבה, אך היא לא הסכימה, איזה אופי היה צריך להיות לילדה שבסוף מאה התשע עשרה תגיד לא, ההורים התחשבו ברצונה וביטלו את האירוסין.

כעבור ארבע שנים היא התחתנה עם אריה ליב שור וילדה או שמונה או עשרה ילדים, אף אחד לא יודע כמה בדיוק ונישארה אלמנה בגיל 36. מכל הילדים שלה שרדו רק שלושה, הקטן מהם אליעזר שור הוא הסבא של סבתא שלי.

כאשר בשנת 1914 התחילה מלחמת העולם הראשנה גיסו את אליעזר לצבא ואחרי זמן מה הוא נפל בשבי של הגרמנים. כשפרל קיבלה מכתב על כך היא ארזה תרמיל קטן שמה בתוכו את זוג הנעליים היחיד שהיה לה וככה יחפה יצא למסע חילוץ מרומניה איפה שהייתה גרה.

היא חצתה גבולות של שלוש מדינות בלי להבין את השפות שדיברו שם, והיגיע למחנה שבו בנה היה כלוא, היא הייתה אז בת 57 והוא בן 29 אף אחד לא יודע איך הצליחה לשחרר אותו. הם חזרו ביחד לכפר ויום  למחרת רומניה סגרה את הגבולות ואליעזר היה האחרון שחזר מהמלחמה. בהמשך הוא התחתן עם בלה קיציס וארבעה ילדים שלהם היו הנכדים היחדים של פרל. היא גרה בבית של הבן ועזרה לגדל את הילדים.

כאשר ביולי 1941 מלחמת העולם השנייה הגיעה לכפר זה השכנים של סבתא הסגירו אותה כי היא יהודיה, החיילים הרומנים הרגו אותה ואפילו לא נתנו לקבור אותה. האמת לא נשאר אף אחד שיארגן את ההלוויה כי הבן היחיד שלה נפטר זמן קצר לפני המלחמה וכלתה עם ארבעה ילדים לפי עצה של פרל ברחה מהכפר זמן קצר לפני שניכנס לשם הצבא של רומניה, בת ברית של עם גרמני. פרל לא זכתה אפילו לקבר ונראה שזיכרונה היה צריך להעלם לנצח, אבל כעבור 17 שנה בתחילת יולי 1957, יתכן אפילו באותו יום שנרצחה, נולדה סבתא שלי פולינה – פרל שור השנייה.

תחנה שנייה: ארליך (אקסלרוד חנה)

בתמונה הזאת אתם יכולים לראות את הבית שבו נולדה סבתא שלי. לאישה שעומדת במרפסת קוראים חנה זאת סבתא של סבתא שלי פולינה. חנה נולדה בשנת 1904- בסרביה בין שני הפרעות שהיו בקישיניב בשנת 1903- ובשנת 1905. בזמן הפגרום השני בשנת 1905- סבא שלה חיים יצחק אקסלרוד ואבא שלה שמואל אשר אקסלרוד נרצחו על ידי הביריונים. חנה הייתה אז רק בת שנה ולא זכרה את אבא שלה בכלל, אימא שלה נישארה לבד עם שמונה ילדים שאחרון מהם נולד אחרי רצח אביו. בשנת 1924- חנה התחתנה עם אברהם הרליך, ונולדו להם שני ילדים: זוס ובילה (סבתא רבתא שלי), שניהם היו רופאים.

חנה לימדה את סבתא שלי את כל מה שהיא יודעת לעשות: לקרוא, לצייר, לתפור, לרקום, לסרוג, לנהל את הבית והכי חשוב לבשל. בתמונה אתם יכולים לראות מחברת שהצילה שלושה דורות של המשפחה שלי מרעב. במחברת סבתא פולינה ב-1977 (כשהייתה בת-20), רשמה את כל המתכונים הסודיים של סבתא חנה ועד היום היא לפעמיים מציצה לשם כדי להכין או לבשל משהו מעניין. למרות שסבתא ניפטרה לפני 44 שנה, הודות לזה שיש בגלריה תמונה שלה אני יודעת איך היא נראת, אימא שלי נושאת את שמה.

תחנה שלישית: שור (הרליך ביילה)

אני זכיתי להיות הנכדה הראשונה של סבא וסבתא, ולכן למרות גילי הצעיר הספקתי להכיר שני אנשים מהגלריה של סבתא, את הורה לאוניד וביילה שור. את סבתא ביילה אני כמעט ולא זוכרת היא נפטרה בגיל 78 ואני הייתי רק בת שנתיים. ביילה נולדה בעיר הקטנה בשם קלרש שהייתה שייכת קודם לבסראבייה (רומנייה), שאחר כך נהיה חלק מברית ממועצות. בזמן המלחמה משפחה של סבתא רבתה ברחה לאוזביקיסטן ולכן הם שרדו.

ב-1945 הם הגיעו לקישיניב שהייתה אז בירת מולדובה (אחת מחמש עשרה הרפובליקות בברית המועצות). בקישינב ביילה סימה את בית הספר עם מדלית כסף ואת האוניברסיטה לרפואה בהצטיינות.

ב-1956 היא התחתנה עם לאוניד שור, ילדה שני ילדים, ב-1957 את סבתא שלי פולינה וב-1960 את האח הקטן אדוארד. היא הייתה רופאת גא סטרו הידוע בעיר והצילה חיים של הרבה אנשים.

היא עלתה לארץ בגיל חמישים ושמונה, אבל הצליחה ללמוד עברית ועוד שמונה שנים עבד כרופאת משפחה, למרות שהיא כבר 10 שנים לא אייתנו ישנם עשרות אנשים שזוכרים אותה לטובה ולנו יש מזכרת חייה בת דודה שלי אדל בילה.

תחנה רביעית: לאוניד (ליב שור)

סבא רבא שלי לאוניד שור נפטר רק לפני שנה ועוד קשה לי לדבר עליו בלשון עבר, זכיתי להיות איתו בקשר 11 שנה הוא סיפר לי הרבה סיפורים על עצמו, אני הייתי נכדתו הבכורה והוא היה מעביר איתי הרבה זמן.

הוא נולד בויסטרויה במשפחה דתית הם דיברו בבית אידיש ורומנית. בגיל שלוש כמו שהיה נהוג אז הוא התחיל ללמוד בחדר, למורה שלו קראו מנשה דרמשיגנר (הפירוש מנשה המשוגע). כשסבא לאוניד היה בן שמונה אביו לקח אותו לצדיק שהגיע לכפר, הצדיק אמר שהילד הזה היה מלומד. קשה לדעת למה הוא התכוון בכפר רומני של אז כל בן אדם שידע קרוא וכתוב היה נחשב מלומד, סבא למד בבית ספר רומני שהלימודים היו גם בשבת, בגלל שמשפחתו הייתה שומרת על מסורת היהודית כשהוא היה הולך לבית ספר בשבת לא היו נותנים לו עיפרון ועט כדי שלא יוכל לכתוב. סבא לא הבין בבית הספר כלום וכל שבת היה מקבל עונש מהמורה לעמוד על הברכיים בפינה של הכיתה ועל הרצפה היו מפזרים גרגירי תירס יבשים. בבית הוא גם לא התלונן והסיפור נימשך הרבה זמן עד שמנהל בית הספר הזמין את ההורים שלו.

ב-1940 בסראביה הפכה לחלק של ברית המועצות וסבא שעד אז דיבר רק אידיש ורומנית היה צריך להמשיך ללמוד בבית הספר רוסית. ביוני 1940 חגגו לו בר מצווה אבל כעבור חצי שנה סבא שלו נפטר אמו שלו נשארה לבד עם ארבע ילדים וסבתא פרל. וכעבור עוד חצי שנה התחילה מלחמה בין ברית המועצות ולגרמניה הנאצית אימא שלו עם ארבעת הילדים ברחו מהכפר. המטוסים של הגרמנים הפציצו את השיירה של האנשים, הם כמעט טבעו במעבר של נהר דנסטר, אחר כך הם נסעו ימים ארוכים ברכבת חיילים בלי מושבים.

בכל תחנה סבא היה הולך להביא מים חמים ופעם אחת כמעט פספס את הרכבת, הוא הספיק לקפוץ לקרון האחרון ולאט לאט הגיעה לקרון שבו הייתה משפחתו, אמו כבר בכתה כי חשבה שהלך לאיבוד. פעם אחת בזמן העצירה של הרכבת הוא ישב על גג הקרון וספר את הקרונות של הרכבת שעברה ממול, הוא החליט משום מה שהוא יחיה אותו מספר שניים ככמות הקרונות ברכבת זו. אחרי הרבה עינוים הם הגיעו סוף סוף לאוזביקיסטן, סבא עבד בשדה ובמפעל, כל בוקר הוא היה נושא את אחיו הקטן בן השבע על הכתפיים לגן הילדים במרחק של שישה קילומטר כדי שאחיו יקבל 200 גרם לחם שמגיע לו. בשנה הראשון שלהם באוזביקיסטן אימא שלהם נפטרה כשהייתה רק בת 42 והם נשארו לבד. כל הארבע שנים של המלחמה סבא לא למד, הוא עבד כדי שהם לא ימותו מרעב.

בגיל 19 כשהסתיימה המלחמה הוא החליט לחזור למולדובה. בבית שלהם בכפר כבר גרו אנשים אחרים ולסבא לא היו שום מסמכים כדי לקבל את הבית בחזרה. הוא נסע לקישינב בירת מולדובה ביום הוא עבד ובלילה למד בבית ספר של מבוגרים וסיים אותו עם מדלית כסף. אחרי בית ספר הוא התקבל לאוניברסיטה בחקלאות וסיים אותה בתואר שני בהנדסת מכונות. יום אחד בגלל כאבי בטן חזקים הוא אושפז בבית חולים בחשש לדלקת תוספתן, ועבר ניתוח כפי שהתברר אחר כך לא זו הייתה הבעיה ולא היה צורך בניתוח, אבל בבית חולים הוא פגש סטודנטית צעירה לרפואה והתחתן איתה כעבור חצי שנה. תמיד צחק שהיה צריך לטרום את התוספתן כדי לפגוש את סבתא ביילה. ב-1957 נולדה להם בת בכורה פולינה וב-1960 בן אדוארד.

סבא עבד בהרבה מקומות ובסופו של דבר חזר לאוניברסיטה שלמד בה עשה תואר שלישי והיה מרצה בקטדרה לתכנולגית מתכות, הוא עבד שם שלושים שנה והיו לו במשך זמן זה מאות סטודנטים שמאוד אהבו אותו, יש כאלה שהיום בני 70 ועדיין זוכרים איך היו מקבלים ממנו סוכרייה כאשר היו עוברים את הבחינה בהצלחה. צדק הצדיק מהכפר שאמר שהילד יהיה מלומד, הוא גם למד וגם לימד.

כשהמשפחה הגיעה ארצה הוא היה כבר בן- 63 הוא היה עוזר לסבתא במרפאה שלה שמונה שנים וכשהיא חלתה הוא טיפל בה בנאמנות 14 שנה, הוא היה גם מטפל, גם נהג, גם טבח הוא היה הכל ובעיקר בעל אוהב. הוא ניפטר לפני שנה בגיל 94 וזה בדיוק מספר הקרונות שספר כשהיה ילד.

תחנה חמישית: גילבורד (שור פולינה מעבר לתחנות בוריס גילבורד חנה גילבורד ושי גילבורד)

סוף סוף הגענו לנקודה שבה רכבת הזיכרון יוצאת מהחלק התת קרקעי לאור היום, כמו שאמרתי כבר סבתא שלי נולדה ב-1957 היא טוענת שזה היה זמן טוב להיוולד. עברו 12 שנה מאז שהסתימה מלחמת העלום השנייה, הצרות הגדולות נשארו בעבר: התאים בברית המועצות לאט לאט היו חוזרים למסלולם, כבר לא היה רעב והאווירה במדינה הייתה משוחררת לעומת מה שהיה בעבר, בעתיד יקראו לתקופה זו הפשרה.

הבעיה הגדולה הייתה הדיור, משפחה של סבתא שלי גרה יחד עם ההורים של אימא בבית קטן של שני חדרים ושירותים בחוץ אבל הם היו שמחים ומאושרים, בבית שלהם דיברו רוסית, אבל אם רצו משהו שהילדים לא יבינו היו עוברים לאידיש. סבתא אומרת שאין לה הסבר, אבל גם היא ואח שלה מבינים אידיש למרות שזו הייתה שפת סוד ואף אחד לא לימד אותם. סבתא אומרת ששלושים שנה הראשונות שלה היו די משעממים בלי הרבה הרפתקאות היא הלכה לגן, סיימה את בית הספר עם מדלית זהב ואוניברסיטה בהצטיינות.

בגיל 24 התחתנה עם סבא בוריס שהיה אז רופא צעיר בן 29, בשנת 1982 נולדה אימא שלי חנה ובשנת 1986 האח הקטן שלה שי שאז קראו לו אלכסנדר. הם גרו כל הזמן בקישינב חוץ משלוש שנים שסבא עשה דוקטורט במוסקבה ואז הם גרו שם עם אימא שלי. כאשר סבתא הייתה בחופשת לידה עם הבן הקטן היא לא עבדה שלוש שנים (כן היה אפשר להיות בחופשת לידה שלוש שנים). כל היום היא הייתה עסוקה רק בבישולים ניקיון וכביסות (אז עוד לא היו חיתולים חד פעמיים), היא הרגישה שהיא משתגעת, היא חיפשה לה איזה עניין ובמקרה היא ראתה אצל אבא שלה ספר לימוד של השפה העברית ומילון. שני דברים אלו השאיר חבר של אבא שלה שנסעה ארצה עשר שנים לפני. סבתא לקחה את שני הספרים האלו והתחילה ללמוד עברית לבד והצליחה בזה.

ב-1990 התחילו המהומות בחלק המזרחי של ברית המועצות בין טורקים לאזרבז'נים. עד לפני מספר שנים, אף אחד לא יכל לעלות על הדעת שזה יכול לקרות בברית המועצות, מה שהפתיע את סבתא זה שהממשלה ממש לא התייחסה והיו רוצחים את הטורקים באותה אכזריות שרצחו את היהודים בפוגרומים של קישינב. בהתייעצות משפחתית קצרה הוחלט לעלות לארץ ישראל. ההורים של סבתא אמרו שהם די מבוגרים בשביל להתחיל חיים מהתחלה בארץ חדשה, אבל סבתא ואח שלה לא הסכימו הם אמרו שעולים כולם ביחד או אף אחד לא, בתוך ארבעה חודשים כבר היה להם אישור לעלות ארצה.

באפריל 1990 הם חגגו עם כל המשפחה המורחבת את חג פסח

וכעבור יומיים תחנת הרכבת בקישינב הייתה מלאה באנשים שבאו ללוות את שלושת המשפחות:

זו הייתה היצאה הפרטית שלהם מעבדות לחרות

תחנה שישית: הארץ המובטחת

בתאריך 20 לאפריל 1990, סבתא וכל משפחתה הרחבה נחתו בשדה התעופה בן גוריון, כשבחוץ שרב 30 מעלות חום והם לבושים מעילים וכובעי פרווה. מהר מאוד הם הבינו שבפרטי לבוש אלו לא יהיה שימוש. חודש אחרי הגעתם כל המבוגרים התחילו ללמוד באולפן. איך סבתא השתעממה מהר מאוד כי כל החוברת שלומדים באולפן היא עשתה לבד בחודש שבו היו בבית וחיכו להתחלת לימודיים באולפן. באותו זמן הגיעו בבת אחת עשרות אלפי עולים ועולות שהיו צריכים לפתוח חשבונות בבנק, והיה חוסר בעובדים שיודעים עברית ורוסית.

בנק הפועלים החליט לגייס מתוך העולים החדשים כאלו ששלטו בשפה העברית, כך חודשיים אחרי הגעתם ביום הולדת העשרים ושלוש שלה סבתא התחילה ללמוד בבנק הפועלים בלי שהיה לה שמץ של מושג מה זה בנק כי בברית המועצות לא היה בנקיים שהיו משרתים אנשים פרטיים, העבודה הזמנית הזואת בסוף הפכה למקצוע השני שלה, כבר 30 שנה היא עובדת בבנק מזרחי ונשאר לה ממש לא הרבה זמן עד הפרישה.

אף פעם לסבתא לא היה זמן לתחביבים ובכל זאת היא תמיד הייתה גונבת קצת זמן לכל מיני עבודות יצירה אבל התחביבי האחרון היא מצאה דפקה בזמן הקורונה "מי המר יצא מתוק", כדי להעביר את הזמן ולא להשתגע בגלל חוסר הקשר עם הנכדים וילדים היא התחילה לסרוג בובות, והיום יש לנו "גן חיות" של סבתא וכמעט אין מישהו שלא מחזיק בובה אחת של סבתא.

תחביב סריגת בובות

כבר סיפרתי לפני שסבתא "מכורה" לתמונות ולכן החפצים היקרים לליבה זה תמונות משפחתיות מדורות קודמים, כל הארכיון אצלה, אבל יש עוד חפץ אחד שעובר במשפחה, סבתא שלי הדור הרביעי שמחזיק בו, זאת חגורת כסף שהייתה שייכת לסבתא בלהה (סבתא רבתא של סבתא שלי מצד אימא), לצערי המשפחות של ההורים שלה היו צריכים לברוח בזמן המלחמה מבתים וגם אם לקחו איתם חפצים שווי ערך מכרו אותם כדי לקנות אוכל, ממש פלא שהצליחו לשמור על חפץ זה.

חגורת הכסף

כבר אחרי שחשבנו שסיימנו לכתוב, סבתא נזכרה שיש לה תמונה הזאת שרקמה סבתא שלה חנה.

אז לימים אלו סבתא ממשיך עוד לעבוד, לסרוג, לנסוע כדי "למעלה מצברים," לארח את הנכדים והילדים לארוחות שישי ולחיות חיים שמחיים ומאושרים.

הסוף, תודה סבתא.

הזוית האישית

סבתא פולינה: אני חושבת שמשפחה זה הדבר הכי חשוב לבן אדם וצריך לעשות הכל כדי לשמור על קשר ויחסים טובים, ולדעתי ה"קשר הרב דורי" עוזר בכך מאוד, פרויקט נהדר. היה לי מאוד כיף לספר לנכדתי על סיפור המשפחה.

הנכדה אמה: אני מאוד נהניתי מתוכנית "הקשר הרב דורי", גיליתי מלא דברים מרתקים של משפחתי וגם היה לי יותר זמן בילוי אם סבתא, תודה ל"קשר הרב דורי".