מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפה גל, נולדתי בחיפה להורים שעלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה מפולין בשנת 1948. אני נולדתי בשנת 1950. חיינו במשפחה ההורים, אחותי הבכורה ואני.

למדתי בקריית מוצקין עד כיתה א' ואז בצפת עד כיתה ב'. מכיתה ג' עד כיתה ז' למדתי בבלגיה וגרמניה. את כיתות ז' ו-ח' עשיתי בחולון ושנות התיכון עברו עליי בבאר שבע. הכי אהבתי ללמוד שפות. בצבא שירתי בקמ"ג (קריה למחקר גרעיני) בדימונה.

החלום שלי היה להיות בלרינה. הגשמתי את החלום בחלקו בשל הנדודים. בבגרותי, כשכבר הייתי אם לשני ילדים בשליחות בטהרן, חזרתי לרקוד. היה לי חלום נוסף שהוא להיות מתורגמנית, לצערי החלום הזה לא התגשם בשל שינוי מיקום המגורים והקמת המשפחה שהפכה להיות מקום ראשון בחשיבותו.

לקראת גיל 12 חזרנו לארץ. המשפחה גרה בחולון, הצטרפתי לתנועת מחנות העולים למשך שנתיים.לאחר מכן אבי (סבא רבא יוסי) התקדם בתפקידו והמשפחה עברה להתגורר בבאר שבע, שם למדתי את שנות בית הספר התיכון.

לאחר תום השירות הצבאי עברתי להתגורר בתל אביב ועסקתי בצורפות (ייצרתי תכשיטים). באותה תקופה החל הרומן בין מנחם, שהפך להיות בעלי, לביני.

שוב נדדתי. עברנו להתגורר בירושלים, ברובע היהודי בעיר העתיקה. שנה לאחר מכן, ב- 6 לאוקטובר של שנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. בדיוק חגגנו יום הולדת לבננו הבכור (כפיר, אבא של איתמר) יום הולדת. לאחר כמה חודשים ארזתי מזוודה, את בני התינוק ואת הילד בבטני ועברתי לגור עם הוריי בירושלים למספר חודשים עד שבעלי מנחם חזר מהמילואים שלאחר המלחמה.

עם שובו החל פרק חדש בחיינו. במהלך התקופה שהיה במילואים החלטנו לצאת בשליחות המדינה. המדינה שנבחרה היא איראן, שבאותה תקופה – שנת 1974 – היו יחסים מאוד מאוד הדוקים בין המדינות. הייתה שגרירות גדולה מאוד (למרות שדגל ישראל לא התנוסס מעליה). היו שם אז חברות ישראליות וגם בית ספר יסודי עם מורים שליחים מהארץ. בני הבכור  כפיר היה בגן חובה ולכן היה במסגרת בית הספר ובני הצעיר (לאותה תקופה) ברק היה בן מספר חודשים והייתה לו מטפלת מקומית. בעלי מנחם עבד בשגרירות וגם אני עבדתי בהנהלת החשבונות של השגרירות. לאחר שנתיים עברנו לשגרירות אורוגואי שבדרום אמריקה. זה היה פיצוי על שנים עמוסות ולא פשוטות. השגרירות במונטווידאו הייתה קטנה וללא פעילויות מרובות לעומת השגרירות באיראן, שהייתה עמוסה ומורכבת.

בשנת 1978 חזרנו לארץ, אז נולד בני השלישי רם בירושלים, כמו שני אחיו הגדולים. גם בארץ המשכנו לנדוד בעקבות עבודתו של מנחם (ז"ל) בעלי. גרנו בירושלים, ערד, עומר, והרצליה. בעלי מנחם  נפטר בשנת 2004 תוך כדי אימון בחדר הכושר. בעקבות מותו עברתי להתגורר בחרוצים בסמוך לבני הבכור כפיר, רעייתו שרון ונכדיי עלמא, אדר, ואיתמר.

בשנות המגורים בעומר עבדתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב עד למעבר להרצליה בשנת 2000.

הזוית האישית

איתמר הנכד המתעד: למדתי ולקחתי מהסיפור הזה שסבתא שלי גיבורה שהתמודדה עם הרבה קשיים לבד, היא כל הזמן נדדה וגם כשהיא הייתה בהריון, סבא לא היה. אני אוהב אותה.