מאגר סיפורי מורשת

הנכדה מיכלי שטוב מתעדת את סיפורה של סבתא חנה.

סבתא חנה שטוב לבית משפחת דוידוביץ נולדה בשנת 1947 בבודפסט שבהונגריה. בילדותה קראו לה כולם, חנצ'ה יכט. וכשבגרה, היא נקראה, חנה דוידוביץ. בהמשך סבתא עברה עם משפחתה לארצות אחרות, ושם הגויים שינו את שמה לאנה או אביבה. כיום סבתא נקראת חנה שטוב.

רקע משפחתי

אביה של סבתא נולד וגדל בצ'כוסלובקיה לפני שהמדינה התפרקה לצ'כיה וסלובקיה. סבא היה אדם גבה קומה ומאוד חזק, קראו לו זושא דוידוביץ'.  ובשטייטלע, בעיירה, היו קוראים לו "זושא לאנגר" – זושא הגבוה. הוא התחתן לפני השואה ונולד לו בן.

כידוע, צ'כוסלובקיה נכבשה ראשונה על ידי הנאצים, יימח שמם וזכרם, והם שלטו בה כשש שנים. בכל התקופה ההיא  היה סבא רבא שלי כמו שבוי משוחרר. הוא שימש כעוזר-עבד לאיזה פקיד – קצין נאצי. את אשתו ובנו הוא איבד בשואה בעקבות מחלת הטיפוס, ה' יקום דמם.

לאחר השואה סבא זושא התחתן עם סבתא רבה שלי, צירל שיפרה פריד, והם גרו שנה אחת בהונגריה, שם נולדה להם בתם היחידה, סבתא שלי, חנה.

הם נסעו משם למונטריאול שבקנדה והשתקעו שם למשך שנים רבות. סבא זושא היה מגולח ולבוש מודרני עם כובע לבד אפור וחליפה קצרה. אבל הוא היה חסיד ויז'ניץ של ה"אמרי חיים", ואחר כך של בנו רבי מוט'לה מויז'ניץ מונסי.

סבתא חנה תמיד מספרת איך אימא שלה הייתה אישה שמחה, שאהבה לשיר ולרקוד. היא תמיד בישלה מאכלים טעימים, ובבית הריחות הדיפו חזק והתפשטו החוצה. בזמן הבישולים היא תמיד הייתה שרה לעצמה בקולי קולות.

בשמחת תורה היה בקהילה מנהג לעשות קידושים בבתים פרטים, ובבית אצלם, אף אחד לא פספס. כולם עלו לטעום מההוליפצ'קס שלה.

סבתה חנה הייתה בת יחידה. אימא שלה חלתה כשחנה הייתה בת 14 בלבד, ואמה צירל נפטרה עוד לפני שלסבתא חנה מלאו 16 שנים. כך, היא נותרה לבדה בעולם, רק היא ואבא שלה. סבתא חנה ואביה נדדו קצת בעולם לאחר פטירתה של סבתא צירל שפרה. הם שהו תקופה באיטליה ותקופה בארץ הקודש, אבל בסוף חזרו לקנדה. שם היה לסבא מפעל קטן ליצור גרביים, והם התפרנסו בכבוד.

סבתא חנה טיפלה בבית, והתנהלה כמו אימא קטנה של עצמה. ובגיל 19 השתדכה עם סבא שלי אהרן שטוב, שהיסטוריה המשפחתית שלו כבר קשורה לסיפור אחר וארוך.

רק כמה מילות רקע, סבא אהרן נולד בירושלים. ולמד בישיבות באירופה, באנטוורפן וקצת בצרפת. משפחתו באה מגרמניה. אבל שורשיה של המשפחה, הם דווקא בגליציה בעיירה קטנה בשם באבוב.

השטובים גרו שם דורות רבים. הרבה לפני שהיו אדמורי"ם בבאבוב. אבל כמובן, כאשר הגיע לעיירה אדמו"ר, הם נקשרו אליו והחשיבו את עצמם לחסידיו.

כאן, בארץ הקודש סבא אהרן הלך כל השנים דווקא לספינקא, גם בגלל התפילות היפות וגם בגלל סבתא פריד.

מה הקשר?

ובכן, בשואה, הסתובבו המון פליטים בכל מקום. ובהונגריה היה צו מהשלטונות שלא להכניס פליטים הביתה. האדמו"ר מספינקא ה"חקל יצחק" רצה להכניס אותם. אז הוא פשוט' עקר את שערי חצרו והכריז על השטח כהפקר. וכך יכלו הרבה אנשים לגור שם ולקבל מזון. משפחה אחת היו הפרידים, סבתא רבה צירל שפרה, ההורים שלה ואחים שלה, כך שהקשר לחצר ספינקא בא גם מהצד של סבתא חנה.

לאחר החתונה גרו סבא אהרן וסבתא חנה באנטוורפן שבבלגיה למשך תקופה של חמש שנים. ונולדו להם שם שלושה מתוך אחד עשר ילדיהם. אחר כך הם עלו לארץ ישראל ועברו לגור בבני ברק.

סבא זושא, אביה של סבתא חנה, היה מגיע לבקר לרוות קצת נחת' אבל תמיד חזר בחזרה לבית שלו בקנדה.

אפשר לברוא יד?

איך הרבי מליובאוויטש עזר לזוג הצעיר בהתמודדות הגדולה שלהם?

סבתא חנה רצתה מאוד משפחה גדולה, כנראה בגלל שלא הייתה לה אף פעם משפחה כמו שצריך. היא הייתה מאוד מרוגשת, כשהרתה ב"ה וילדה את בתה הבכורה, שנקראה איך לא על שם אימא שלה. אך הבת נולדה עם מום ביד, רק שלוש אצבעות, ששתיים מהן מחוברות. זה היה שבר ועצב, עם כל השמחה בלידת בת חמודה ובריאה. הם הלכו לרופאים וחיפשו עצות וישועות, אך כמובן, שלא מצאו פתרון.

בצר להם כתבו מכתב לרבי מליובאוויטש, וזאת למרות' שלא היה להם מעולם קשר אתו. זה היה סתם עוד אחד מהניסיונות שלהם למצוא עצה. הרבי השיב להם במכתב ברכה. והפנה אותם לרופא מסוים שמתגורר בעירם, אנטוורפן.

הם הלכו לרופא והתברר, שמדובר ברופא שכבר יצא לפנסיה ולא עסק בטיפול. אבל היה לו המון ניסיון חיים, הוא ישב ודיבר אתם, שבמקום להילחם ולנסות לברוא יד חדשה ולהשתגע ברעיונות שאין להם תוחלת, עדיף להם להשלים עם זה ולהיפך, לא להסתיר את היד ולגדל את הילדה, בלי שתדע שיש חסרון כלשהוא בכף ידה.

העצה התבררה כנכונה ונבונה. כי ב"ה, היא גדלה ילדה בריאה בנפשה ללא תסביכים וללא קשיים, היא מתפקדת במאה אחוז, התחתנה והיום היא סבתא לכמה וכמה נכדים.

לפעמים צריך עצה נכונה, קצת פסיכולוגיה, כדי להתגבר על קושי אמיתי.

כוח רצון ואהבה

חולה, גוסס, מת, הולך על הרגליים

סבתא חנה וסבא אהרון גרו בבני ברק, ופתאום הגיע אליה הידיעה המצערת, כי אביה זושא שוכב בבית הרפואה בלי יכולת לזוז. סבתא עזבה מיד הכול, בית מלא ילדים וטסה לקנדה. הרופאים אמרו לה, שטוב שהיא הספיקה להגיע כדי להיפרד, אבל סבתא לא באה כדי להיפרד, ממש לא.

היא ישבה ליד מיטתו יומם ולילה, דיברה אליו ועודדה אותו והכניסה בו כוח רצון עז להמשיך להילחם במחלותיו. לאחר מספר שבועות הוא התאושש, וההתאוששות הייתה כל כך מדהימה, שהפרופסור ערך  עם סבא רבא זושא סיור בכל המחלקות. ואמר לכולם "הנה איש שכבר בעצם נפטר, והנה הוא מתהלך כאן בינינו בבריאות טובה".

ואז הם החליטו שלא טוב לו לגור לבדו, הוא סיים וסידר את ענייניו בקנדה ועלה ארצה לגור ממש ליד בתו היחידה, לרוות נחת מהנכדים. אחד הנכדים הוא אבא שלי. סבתא חנה אומרת, שסבא זושא היה קורא לו באופן קבוע" מוטל מיט דה בוטל" (מוטל עם הבקבוק)

סבתא ב"ה רווה הרבה נחת מכל צאצאיה ומסרבת לספור כמה נכדים ונינים יש לה, שלא יהיה עין הרע.

הזוית האישית

סבתא חנה מאוד אהבה את הרעיון של חיבור בין הדורות ולמרות כל השנים הללו בארץ היא עדיין מתבלבלת בשפתה בין זכר לנקבה והטיות יחיד ורבים.