מאגר סיפורי מורשת

שמי שלומית שגב נולדתי ב- 1955 בישראל בתל אביב, להוריי חיה ומשה באומגרטן, אני הבכורה יש לי אח בשם צביקה ואחות בשם נילי.

בחרתי לספר את סיפורו של סבא רבא שלי משה באומגרטן:

סבא רבא שלי משה באומגרטן נולד ב- 20.6.1919 בעיר מזריץ' שבפולין, בן שני מתוך ארבעה ילדים למשפחה חילונית. הוא למד בילדותו בבית ספר "תרבות", שבו למדו בעברית, והשתייך לתנועת השומר הצעיר. כשפרצה המלחמה יצא עם שני אחיו לברית המועצות, במסגרת ההסכם שהיה אז. הרוסים תפסו את היהודים שלא היו מוכנים לוותר על האזרחות הפולנית, והגלו אותם לסיביר.

אחיו הצעיר צבי הצליח לחזור לפולין, אך נרצח שם מיד עם בואו.  אביו ואחיו מאיר, הצליחו אחרי תקופה לברוח לכיוון אוזבקיסטן, והגיעו עד טשקנט. עם תום המלחמה, הייתה אפשרות לחזור חזרה לפולין בדרך הארוכה הביתה, ולכן חזרו באותה תקופה כ-220,000 יהודים מברית המועצות.

הבית במזריץ' נתפס על ידי פולנים. מהמשפחה הגדולה הרחבה, לא נשאר אף אחד, והיה ברור שצריך למצוא דרך לעזוב את פולין, ולעלות לארץ ישראל, שהייתה החלום שלהם עוד לפני המלחמה. אבל הדרך לא הייתה פשוטה, הגבולות נסגרו, ובכל מקרה האנגלים ששלטו בארץ ישראל, לא אפשרו עלייה ארצה.

באותו זמן  הייתה באירופה התארגנות גדולה מאוד שנקראה "הבריחה".

תנועת הבריחה שהתחילה באופן ספונטני בעיקר על ידי תנועות הנוער, הסתייעה בהמשך במוסד לעלייה, בשליחים מהארץ וחיילי בריגדה שהיו חיילים יהודים שנלחמו עם האנגלים, נגד הגרמנים, ונשארו באיטליה, כדי לעזור להעלות יהודים לארץ. תנועת הבריחה ארגנה את היהודים קבוצות קבוצות, והעבירה אותם מפולין דרך צ'כייה, סלובקייה, אוסטרייה ואיטליה.

כדי להביא עולים ארצה, היה צריך נמל בים התיכון. הדרכים היו לא חוקיות, והארצות הנבחרות היו איטליה וצרפת. המעבר לאיטליה היה בדרכים קשות מאוד דרך הרי האלפים. באיטליה התארגנו "במחנות קיבוצים" ומשם בסודיות לספינות מעפילים, שנרכשו על ידי ההגנה, במסווה של ספינות איטלקיות, וטורקיות. הם העמיסו מאות רבות של מעפילים בדרך לארץ ישראל.

סבא רבא משה הגיע מפולין לצ'כייה, שם חבר לחבריו מהשומר הצעיר, וביחד חצו את הגבול לאוסטריה. באוסטריה אחיו שהיה איתו והתחתן עוד קודם, נולד לו תינוק. בדצמבר, הם חצו את האלפים לאיטליה, בשלג כבד, ברגל, עם התינוק הקטנטן.  מדריכים מארגון הבריחה, דאגו לשחד את השומרים, וכך הגיעו לצפון איטליה לגנואה. סבא משה הגיע עם חבריו מהשומר הצעיר לארמון ביאלסקו, שם התארגנו לעלייה לארץ. בפסח  1946 הגיעה השעה והם הועמסו על ספינה קטנה ,שנקראה "שאר ישוב". הספינה הייתה רעועה מאוד וצפופה ביותר. למרות זאת בדרך אספו עוד מעפילים, שנתקעו עם ספינה קטנה "אלברטינה" ויחד הפליגו עם צוות ספנים איטלקי ואנשי פלי"ם.

כשהגיעו קרוב לחופי ישראל, מטוס סיור בריטי גילה אותם, ובבואם מאזור חיפה, נתפסו על ידי האנגלים. בשאר ישוב היה מאבק קשה מאוד, לסבא רבא שלי הייתה צלקת מהקרב עם האנגלים. האנגלים הגיעו עם אלות וגז מדמיע, מול המעפילים שניסו להתנגד בידיים חשופות, עם מקלות או קופסאות שימורים. הגז המדמיע הכריע את הכף, והם נלקחו למחנה מעצר בקפריסין.

אחרי כל מה שעברו האנשים האלו, במקום  להגיע לארץ ישראל, המעבר למחנה סגור בין גדרות היתה קשה מאוד. סבא היה עם חבריו בקיבוץ שנקרא "לחרות" והתאמן עם ההגנה. למרות הכל גם בגלל היותו רווק, הוא היה מהאחרונים שהגיעו ארצה אחרי קום המדינה ב-1949 .

כאן התחיל חיים חדשים, בהתחלה בקיבוץ "שער הגולן" ואחר כך בתל אביב, כשנישא לסבתא רבתא שלי. נולדו לו שלושה ילדים, עשרה נכדים, ואפילו זכה בחייו בשני נינים (אח שלי עידו ובת דודי גל)

סבי בעת שירותו בבריגדה

המסע לאיטליה בשלג

סבתי בעת הובלת משלחות לפולין

הזויות האישית

ליאור: אני נהניתי מאוד לשמוע וללמוד, על סיפורו של סבא רבא משה.