מאגר סיפורי מורשת

שמי משה שי, אני סבא של דילן אטיאס. אני נקרא ע"ש דודי מוריס דביקו ז"ל, אח של אמי ז"ל. שניהם ילידי מרוקו, אז מדינת חסות של צרפת. דודי היה גיבור מלחמה, בצעירותו התנדב ללגיון הזרים להילחם בנאצים במלחמת העולם השנייה. הוא נפל בקרב על אדמת איטליה ונקבר ברומא. מכאן, כל משפחת אמי – אחיה ואחיותיה, קראו ילד על שמו (בני הדודים שלי).

רקע – בית הוריי

הוריי עלו ארצה בשנת 1948 מתוך ציונות וערכים, מיד לאחר הכרזת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות. שם אבי יוסף אטיאס ושם אמי פני לבית משפחת דביקו (שם הנעורים). הוריי נישאו בעיר פאס שבמרוקו, בהיותם בתחילת שנות העשרים לחייהם. יום לאחר החתונה הם עזבו הכל  והוברחו לארץ (דרך מרסיי צרפת) באופן לא חוקי, על ידי "המוסד" והסוכנות היהודית במסגרת עליית נוער – גיוס צעירים למלחמה בארץ.

אחרי שהייה קצרה במחנה עולים (אוהלים), הם שוכנו בבית משותף במושבה הגרמנית בירושלים. אבי גוייס לצה"ל ונלחם בירדנים על הגנת עיר הבירה. לאחר השחרור מהצבא, אבי התגייס למשטרה והמשיך להילחם במחבלי הפדאיון מירדן.

בירושלים נולדו שלושת אחיותיי. בשנת 1956 המשפחה העתיקה מגוריה מירושלים לקריית ים שמצפון לחיפה ומספר חודשים אחר כך, בחודש יוני, נולדתי בבית החולים רמב"ם. בקריית ים גרנו בבית דו משפחתי צמוד קרקע (עם גינה) בן חדר וחצי עשוי מבטון מזוין. לאחר מספר שנים הבית הורחב בעוד שני חדרים, מרפסות, מטבח וחדר רחצה. אבי התקדם במעלה הדרגות במשטרה עד לקצונה בכירה ומתוקף עבודתו במשמרות, נעדר מהבית רוב שעות היום והלילה. אמי הייתה עקרת בית, גידלה את המשפחה ובנוסף הייתה תופרת מחוננת. בהמשך גם פתחה חנות קטנה – פרפומריה/גלנטריה.

מסע על עולם שנעלם

מכאן מתחיל הסיפור שלי, מסע נוסטלגי אל העבר לנוף ילדותי (עולם שנעלם), בגיל של נכדי האהוב דילן. כארבעה חודשים לאחר הולדתי, פרצה מלחמת סיני (ידועה גם כמבצע קדש). מלחמה קצרה שהתנהלה בין בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956. מבחינת ישראל, מטרות המלחמה היו בעיקר השמדת בסיסי הפדאיון ופתיחת מצרי טיראן שנסגרו על ידי מצרים בפני כלי שיט ישראליים והביאו לשיתוקו המוחלט של נמל אילת. במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני ,השמיד תשתיות צבאיות רבות, ופגע בצבא המצרי. המשחתת המצרית איבראהים אל-אוול שהגיעה להפגיז את חיפה, נענתה באש ונתפסה. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה כתוצאה מלחץ מארצות הברית.

ברחוב שלנו שנקרא על שם אליהו גולומב, הייתה מכולת שכונתית שנקראה על שם הבעלים "בר", זוג עולים מבוגרים ניצולי שואה, בה מכרו גם חצי כיכר לחם שחור/לבן, מוצרי חלב, ביצים ועוד. חלבה הייתה אז הממתק המועדף שנמרח על כריך לחם שלקחנו לבית הספר, וקרמבו קנינו ביחידה בודדת מהעודף. בחנות שקלו אז על מאזניים עם משקולות בגדלים שונים. ברחוב היו גם חנות בשר, סנדלריה לתיקון נעליים וחנות לכלי כתיבה. בשכונה התגוררו בשכנות טובה משפחות עולים ממקומות שונים: ניצולי שואה מאירופה לצד משפחות יוצאי מדינות ערב מצפון אפריקה (מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, לוב), תימן, עירק ועוד. זו הייתה אינטגרציה מלאה של תרבויות ובליל של שפות שונות. אנחנו, הילדים שנולדנו כאן, שוחחנו בעברית והיו הורים שלמדו את השפה מילדיהם.

הבית היה במרחק הליכה קצר מחוף הים, שם נפגשתי עם חברים ובילינו בעונות הקיץ בשחייה, במשחקי מטקות, בדיג עם חכה ובהמשך גם סירת גומי והשלכת רשת. אמי אהבה לדוג. השכונה הייתה מוקפת דיונות חול, עליהם רכבנו באופניים לאחר גשם ראשון או שטנו על חצי חבית, בביצה של מי גשמים. התקופה הייתה קשה מבחינה חומרית כולל תקופת צנע, והסתפקנו במועט. לבשנו בגדים פשוטים, המותג הארץ ישראלי היה "אתא" ונגד השמש הקופחת חבשנו כובע "טמבל".

למדתי בבית הספר היסודי "מפלסים" אליו הלכנו ברגל כ-15 דקות עם ילקוט מעור וקלמר מעץ. מערכת היחסים עם המורים הייתה טובה, היה דיסטנס וכבוד למורים. הייתי תלמיד מצטיין אך גם קצת שובב. החינוך בבית הספר היה אז די נוקשה, זו הייתה תקופה שונה מהחינוך הפתוח היום. נתנו עונשים כמו להעתיק טקסטים שלמים. בנוסף למקצועות הלמידה הרגילים, היו לנו שיעורי מלאכה, שרטוט (לבנים) ושיעורי תזונה. בבית הספר היה חדר אוכל בו אכלנו ארוחת צהרים ועשינו תורנות הגשת אוכל. נסענו לטיולים ברחבי הארץ, זכור לי טיול מהנה במיוחד למעיין חרוד. בהפסקות שיחקתי בעיקר כדורגל (אהבת חיי) ומשחקי כדור נוספים: כדורסל, כדורעף. הייתי כדורגלן וספורטאי, גם בענפי ההתעמלות, מכשירים ורצפה.

בשעות הפנאי שיחקתי עם ילדי השכונה, ברחוב ובגנים הציבוריים. הבתים אז היו קטנים ולא היה נוח להזמין חברים, כך שרוב פעילות הפנאי התרחשה בחוץ, ברחוב, בשכונה ובסביבה. נסענו באופניים. בנינו עגלות מעץ עם ארבעה קוגלגרים (מסבים) בדומה לקורקינט. שיחקתי כדורגל עם בני גילי ובעיקר עם בוגרים יותר. בגיל 10 התחלתי לשחק כדורגל במועדון הפועל קריית חיים, בקבוצת הילדים, דרך נערים ונוער, היינו בליגה העליונה. בגיל 16 עליתי לקבוצה הבוגרת, בה שיחקתי עד לגיוס לצבא בגיל 18.

משחקי הילדות של פעם

לפני שמשחקי המחשב והאינטרנט כבשו את הזמן הפנוי של הילדים, היינו יוצאים ומשחקים בסימני דרך, ארבעה מקלות, גוגואים וגולות. גוגואים: הגלעין החום של המשמש קראו לו אז – גוגו. היינו אוספים את הגוגואים בלהיטות, שמים אותם על נייר עיתון בשמש ונותנים להם להתייבש. לאחר מכן שמים  אותם בכיסי המכנסיים הקצרים, כך שהכיס בלט החוצה, ומראהו התפוח בגוגואים בלט לעין כל. המשחק בגוגואים היה די פשוט: כל המשחקים נעמדים מול קיר, כל אחד זורק בתורו גלעין אחד, וזה שהגיע הכי קרוב לקיר לוקח את כל שאר הגוגואים.

גולות: משחק האולטימטיבי במשחקי החצר. הגולות היו עשויות זכוכית צבעונית, היינו מחזיקים אותן בכיס המכנסיים הקצרים. הן היו משקשקות ביניהן תוך כדי הליכה, וככל שהרעש היה גדול יותר – כך גאוותו של ההולך התעצמה. הגולות נקראו בחיפה 'בלורות', בתל אביב 'בנדורות' ובירושלים 'ג'ולות'. הגולות עצמן נחלקו לסוגים שונים בעלי שמות משונים כמו: חלנגית, פצוצה, מעושנת, פרפרית, ראסית, בומבילה, קטינה, נחשית ועוד.

סימני דרך: משחק ששילב הרפתקה עם ניחוח של ניווט צבאי. מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצה ראשונה יוצאת לדרך ובורחת מהקבוצה השנייה, ומסמנת את מסלול בריחתה עם גיר, בכל מיני סימונים מוסכמים. הקבוצה השנייה יוצאת לדרך כמה דקות לאחר שהקבוצה המסמנת יצאה, ומטרתה היא למצוא את הקבוצה הראשונה שיושבת וממתינה במחבוא כל שהוא.

חמש אבנים: משחק זריזות ידיים שהיה משוחק עם חמש אבנים קטנות, ולאחר מכן עם חמש קוביות מתכת קטנות. למשחק היו מספר שלבים, במשחק היה צריך לבצע כל מיני פעולות עם האבנים בדרגות קושי הולכות וגוברות. זריקת אבן לגובה ועם אותה יד איסוף אבנים מהרצפה וקליטת האבן שנזרקה מבלי שתפגע ברצפה.

קלאס: משחק בו מציירים על המדרכה מסגרת עם משבצות בתוכה, ודוחפים בעזרת הרגל חתיכה של אבן מרצפת (אבן קלאס) ממשבצת למשבצת, על פי סדר קבוע מראש. אם בהחלקת האבן היא הייתה עוצרת על הקו בין משבצת ומשבצת, או יוצאת מהמסגרת או מחליקה מעבר למשבצת – המשחק נפסל,  ותורו של המשחק הבא הגיע.

גומי: שני ילדים עומדים בפישוק רגליים וסביב רגליהם רצועת גומי של תחתונים ששני קצותיה קשורים זה לזה. רצועת הגומי הקיפה את שני ה"עומדים" ויצרה מרובע, לתוכו קופצים המשחקים קפיצות שונות על פי תור. מי שאינו מצליח במשימה הופך להיות ה"עומד", ומחליף את אחד המחזיקים את הגומי על רגליהם. לאחר שגמרו כל המשתתפים לקפוץ את כל סדרת הקפיצות, מגביהים את מיקום הגומי ברגליים של העומדים, וחוזרים על כל הסדרה של הקפיצות. סדרת הקפיצות עצמה שילבה קפיצות בהן היה צריך להפגין זריזות וגמישות. למשל קפיצה מחוץ לגומי לחלקו הפנימי, קפיצה בשני רגליים על הגומי, קפיצה עם רגל אחת ועוד.

עוד דברים של פעם

כאשר לא יצאנו מהבית, שקענו בקריאת ספרים, האזנו לרדיו: "פול טמפל" היה תסכית מתח ששודר בקול ישראל. ניתן היה לשמוע מכל חלון/חצר את אות הפתיחה של הסדרה שריתקה מדינה שלמה למקלט הרדיו באמצע שנות השישים, או שמיעת מוסיקה מתקליטי פלסטיק קשיח שנוגנו על גבי פטיפון עם מחט דקה.

קופסת קק"ל: הקופסה הכחולה, זו שכולנו גדלנו עליה, הפריט שאיפשר גם לנו, הילדים, לחוש שאנחנו חלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני הגדול. ביום שישי היינו מבקשים מההורים גרוש או שניים, ובשעה היעודה היה עובר התלמיד התורן בכיתה בין כל הילדים והקופסה בידו, כל ילד היה מכניס לקופסה את המעות שהביא, וכל זאת תוך שירה רועמת של כל הכיתה: "…דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב…".

פליט: לפני שהיה "סנו נגד יתושים" – היה 'פליט'. זה היה נוזל בעל ריח איום שהגיע בקופסת פח. היו מעבירים בזהירות את הנוזל מקופסת הפח למכשיר ידני שנראה היה כמו משאבה של אופניים והיה נקרא "מפלטה". המפלטה הייתה פולטת ריסוס של החומר הדוחה והמסריח, שמשום מה היה נראה שהיתושים ושאר המרעין בישין לא כל כך התרשמו ממנו…

המקצועות של פעם

לפני שהיה סוכן מכירות של מקררים, הגיע לשכונות מוכר קרח, ולפני שתנובה מכרה לנו חלב בקרטון היה את החלבן. על המקצועות שהיו ואינם עוד: החלבן היה מגיע לדלת הדירה בשעת בוקר, נושא עמו כלי קיבול גדול ובו החלב. הוא היה מכניס לכלי כד בנפח 1 ליטר ושופך לכלי שהוגש על ידי הלקוח שמיהר להכניסו לארגז קרח. בשנות החמישים תנובה העבירה את שיווק החלב לבקבוקי זכוכית. לחלבן היה מתקן ידני מפח בו היה מקום לעשרה בקבוקים, הוא היה צועד עם מתקן כזה בכל אחת מידיו ומציב בקבוקי חלב בפתחי הדלתות ואוסף משם את הבקבוקים הריקים והכסף.

מוכר נפט: מוכר הנפט היה מגיע רכוב על עגלה וסוס גורר מיכל עם ברז ובו נפט. מוכר הנפט היה מניח את הג'ריקן של הלקוח תחת הברז וממלא אותו ומשם לתנורי פרידמן שהיו מחממים את הבית.

מצחצח נעליים: היה יושב בקרנות הרחוב במקומות בהם עובר קהל רב לפניו תיבת עץ עם מספר תאים ובהם מברשת נעליים ומשחות בצבעים שונים וסמרטוטים. במרכז התיבה היה מקום מוגבה עליו היה מניח הלקוח את רגלו ואז מצחצח הנעליים היה מורח שכבה של משחת נעליים ומתחיל להבריש את הנעל בעזרת שתי מברשות ב מהירות רבה.

משחיז סכינים: היה מגיע לשכונה רכוב על אופניים והיו מתקבצות לידו עקרות בית, כל אחת מביאה אתה סכינים, מספריים וכל הדרוש להשחזה. הוא היה מעמיד גלגל גדול שהיה מחובר לדוושה אותה הפעיל בלחיצה קבועה עם רגלו דבר שגרם לאופן אליו היה קשור סרט השחזה להסתובב במהירות אז היה מקרב את הסכין לסרט לוחץ עליו קלות ומשחיז את הלהב.

מוכר קרח: היה מגיע לשכונה ומצלצל בפעמון נחושת ענק וצועק בקול גדול: "קרח! קרח!". הוא היה מניף מוט ברזל עם שפיץ מעוגל וגורר מתוך העגלה בלוק קרח . אז היה מוציא דקר פלדה ומבתר את הבלוק בתנועות נמרצות.

לסיכום

קוראים לנו "הזקנים". נולדנו בשנות ה – 50 וה- 60. גדלנו בשנות ה-50-60-70. למדנו בשנות ה 60-70-80, התחתנו וגילינו את העולם בשנות ה- 70-80, אנחנו מתייצבים בשנות ה-2000 ואנחנו הולכים חזק מעבר ל-2020.

נראה שחיינו שמונה עשורים שונים, שתי מאות שונות, שני דורות המילניום בנפרד… עברנו מטלפון עם מפעיל שיחות חוץ, לשיחות וידאו בכל מקום בעולם. עברנו משקופיות ליוטיוב, מתקליטי ויניל למוזיקה מקוונת, מכתבים בכתב יד למייל ולוואטסאפ. מרדיו משחקים בשידור חי, לטלוויזיה בשחור לבן, לטלוויזיה צבעונית ואז לטלוויזיה 8HD. הלכנו לחנות הוידאו ועכשיו אנחנו צופים בנטפליקס. פגשנו את המחשבים הראשונים, כרטיסי ניקוב, דיסקטים ועכשיו יש לנו ג'יגה בייט ומגה בייט בסמארטפונים שלנו. לבשנו מכנסיים קצרים כל הילדות ואז מכנסיים פדלפון וג'ינס כחול. התחמקנו משיתוק ילדות, דלקת קרום המוח, פוליו, שחפת, שפעת החזירים ועכשיו COVID-19. נהגנו לרכב על גלגיליות, תלת אופן, אופניים, טוסטוסים, מכוניות בנזין או דיזל ועכשיו נוהגים בהיברידים או חשמליים.

כן, עברנו הרבה – אבל אילו חיים היו לנו! יכלו לתאר אותנו כ"מופת", אנשים שנולדו בעולם הזה של שנות החמישים, שהייתה להם ילדות אנלוגית ובגרות דיגיטלית. יש לנו תחושה כאילו "ראינו הכל"! הדור שלנו פשוטו כמשמעו חי וראה יותר מכולם בכל מימד בחיים. זה הדור שלנו, שממש הסתגל ל"שינוי".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר נווה זמר ברעננה, התשפ"ד 2024, בהנחיית המורה המובילה עדי בנימין.