מאגר סיפורי מורשת

שמי אלברט גרשון, נולדתי במצרים בעיר הבירה קהיר, בשנת 1942. לאבי קראו פנחס גרשון, ולאמי קראו לוסי ענתבי. אבי פנחס עבד בבית הדפוס, הוא היה אחראי על 50 עובדים וכתוצאה מעבודתו, הוא היה חוזר מאוחר הביתה מדי יום ולא ראיתי אותו הרבה. אמי לוסי היתה בבית ודאגה לטפל בכל חמשת ילדיה: ז'וליה, הלנה, לינה, אלברט (אני) ופולה.

כחלק מעבודתו של אבי, קיבלתי מאבי בולים מכל רחבי העולם. את הבולים הייתי מדביק בתוך ספר כתום וגדול, ורוב הבולים שקיבלתי היו לרוב של מצריים, שוודיה והולנד. למדתי בבית ספר צרפתי במרכז קהיר בשם "college francais" (קולז' פרנסייה), ואחותי הגדולה הלנה הייתה לוקחת אותי לבית הספר. אל בית הספר היה צריך ללכת נקי ומצוחצח: נעליים נקיות, שיער מסודר ובנוסף היה צריך ללכת עם מדים שחורים, מדים אלו היו הכרחיים ומי שלא לבש אותם קיבל עונש. בחוץ עמד בורר שבדק לגבי דברים אלו. לאחר יום הלימודים הארוך שהסתיים אחר הצהריים, הלכתי ללמוד בישיבה שבה למדתי עברית. בגלל מחסור בדפי כתיבה אבי קנה לי לוח גדול כמו של בית ספר, פתרתי בעיות על הלוח, וכתבתי על דף כדי לחסוך בדפים.

אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת, בימי ראשון במסגרת בית הכנסת אני ואבי שטנו בנהר הנילוס, ומדי פעם ארגנו לנו טיולים לפירמידות. בשנת 1956 נאצר עלה לשלטון, וכתוצאה מכך הוא גירש את כל הזרים ממצרים. למשפחתי היו דרכונים בריטים, ולכן הנציגות הדיפולומטית הבריטית אירגנה לנו ולשאר בעלי הדרכון הבריטי יציאה אל בריטניה דרך ספינה. כשהספינה עצרה ביוון לפני לונדון, עלו יהודים שליחי סוכנות ששכנעו אותנו לעלות לישראל.

עלינו לארץ ישראל בתחילת שנת 1957 היישר אל מעברות רעננה. להוריי היו חיים קשים במעברות, כיוון שגרנו בעוני ובתנאים קשים. אבי, למרות גילו המבוגר באותה התקופה, הצטרך לעסוק בעבודת כפיים, ולמרות כל זאת לא הרגשתי בקושי (כנראה בגלל גילי הצעיר).

אנטישמיות בילדותי במצרים

במצרים לא היה נהוג לשכור דירות, אך בכל זאת גרנו אצל מישהו וחתמנו איתו על חוזה שכירות. יום אחד בעל הבית החליט בגלל שהבת שלו מתחתנת, לא היה אכפת לו שאנחנו נגור ברחוב, ולכן היא צריכה לקחת את הדירה מאיתנו. למזלי, אמי הייתה אישה חזקה ועקשנית, וכתוצאה מכך נשארנו בדירה הזו עד גירושינו ממצרים.

יום אחד אבי ואמי עברו ברחוב סואן ומלא אנשים בקהיר, לפתע אישה אנטישמית שכנראה שמה לב שאבי היה יהודי, החלה לצעוק בקולי קולות באמצע הרחוב שאבי הטריד אותה ונגע בה. אבי שינה את צבעו מאדום, לצהוב, לירוק, לורוד. אמי, שהייתה חסרת פחד, נעמדה והחלה לשאול אחד אחד ברחוב האם אבי הטריד אותה, וכל אחד מהם אמר שלא. בסופו של דבר הגענו לבית המשפט, אמי נעמדה מול חבר השופטים, והצלחנו לצאת מזה בזכות אמי ובזכות עצמנו.

צבא

בצבא הגעתי לכל מקום שרק חלמתי להגיע אליו, שירתתי בכל רחבי הארץ, מרמת הגולן ועד למדבר סיני. לילה אחד, כחלק ממלחמת יום הכיפורים, בעודנו מתמקמים בתוך המחנה שלנו בצבא, ראינו מטוס עובר מעלינו בשמיים, שמחנו, חשבנו שהוא מטוס ישראלי, מחאנו לו כפיים, רקדנו וצחקנו. תוך מספר שניות ירו במטוס והמטוס נפל והתרסק, אנחנו שמחנו שהוא לא מצא אותנו, כי התברר שזה היה מטוס קרב של האויב.

חפצים הקרובים לליבי

צו פקודת הגירוש ממצרים ניתן בשנת 1956 – השנה בה נאצר עלה לשלטון. כתוצאה מכך הוא גירש את כל הזרים ממצרים, לכן גם אבי קיבל צו גירוש המצווה על עזיבת משפחתנו אל מחוץ למצרים. צו זה מאוד חשוב לי, כיוון שהוא שינה את חיי לטוב ולרע: בזכותו עליתי ארצה, הכרתי את אישתי, וזכיתי בחיים טובים ברעננה, אך יכול להיות שחיי יכלו להיות טובים לולא היינו מקבלים את הצו זה.

בהקשר זה אני שומר על צלחת היקרה לליבי – ישנה צלחת שאמי לוסי הייתה משתמשת בה עוד מתקופת חיינו במצרים – צלחת זו היא החפץ היחיד המקושר לי עם אמי זכרונה לברכה, והיא מזכירה לי את התקופות שלי עם אמי ולכן אני שומר על צלחת זו ומשתמש בה.

חפצים מחיינו במצרים: מימין הצלחת של אמי ז"ל, משמאל: צו הגירוש שקיבלה משפחתי, 1956

חלום (כותב הנכד שחר)

לסבי היה חלום בילדותו להתאקלם בארץ ישראל לאחר העלייה ממצרים, ובפרט להתאקלם בחברה הישראלית שהחלה להתפתח עם לבוש החאקי, הסנדלים והתרבות השונה.

החלום שלו התגשם: סבי הצליח באמצעות השקעה רבה להיטמע בחברה הישראלית, הוא למד עברית וידע לדבר בצורה שוטפת, וכעת יש לו משפחה רחבה עם ילדים, נכדים ואישה שאוהבים אותו. הגשמת החלום הייתה כרוכה בתחילה באי הזדהות עם החברה הישראלית: לבושם היה חאקי קרוע עם סנדלים הגדולים ממידת רגליהם, בעוד שסבי התלבש בלבוש ממצרים, עם מכנסי גולף מיוחדים וג'ינס. הילדים שהיו כאן לא התלבשו עם ג'ינס, ולכן החשיבו אותו בתור מישהו שמתלבש מוזר.

כעת החלום שיש לסבי הוא להשכיל עד כמה שניתן, להרחיב את תחומי העניין וההשכלה הכללית ובפרט בתחומי עניין מדעיים. החלום ניתן להגשמה, סבי שואל אותי מדי פעם שאלות על רפואה והלב, ובכך הוא מרחיב את אופקיו. בנוסף לכך הוא הולך להרצאות מעניינות שונות המלמדות אותו דברים שונים, לדוגמא, לפני מספר ימים, סבי הלך להרצאה של חוקר המספר על חקר המוח. וכמובן שדאג לשתף את כולנו במה שלמד בשביל שנלמד עוד קצת ונרחיב את תחומי העניין שלנו.

החלום שלי זה לחיות חיים טובים ללא קשיים כלכליים או בעיות שונות אחרות, ולחיות עם האנשים שאני אוהב. בנוסף, אולי ללמוד רפואה או להרחיב באוניברסיטה מקצוע מדעי אחר מעניין שיגרום לי להרגיש שהמקצוע שלי הוא תחביב.

החלום ניתן להגשמה באמצעות הלימודים בתיכון, כך אוכל להתקדם בנוגע ללימודים מדעיים ובכך להגיע ליעדי. סבי יכול לעזור לי להגשים את החלום האחר, שהוא להיות ללא קושי כלכלי באמצעות עצות על דברים שעבר במהלך השנים.

בחלומות של שנינו יש דמיון משותף: שנינו רוצים להרחיב את הידע שלנו בנושאים המדעיים השונים, אך אצל כל אחד מאיתנו זה שונה. אני שואף ללמוד את הידע המדעי דרך הלימודים ובכך להגיע לעבודות שונות ולמקום שונה בחיים. סבי שואף ללמוד את הידע המדעי בגלל שזה מסקרן אותו והוא עושה זאת ללא מטרה עתידית.

עוד לא הגשמתי את החלום, אני ארצה להגשים אותו, כיוון שאני מאמין שכל אדם צריך לשאוף לרמה מעליו ובכך לשאוף להגיע הכי גבוה שאפשר ומעבר לו. לכן ארצה להגשים את החלום ולהתפתח כמה שאפשר ובתקווה לעבוד בעבודה שארצה.

הזוית האישית

שחר הנכד המתעד: החוויה בתכנית הייתה מהנה ונחמדה, שמחתי לשמוע סיפורים על סבי בתקופות לפני שנים רבות. נהניתי לשמוע על איך דברים התנהלו באותה התקופה ועל איך שהמשפחה שלי חיה. אני אשמח לשמוע רבות על הסיפורים גם לאחר התכנית, מכיוון שסיפורים אלו מתחילים להיעלם, אם אין מי שיאסוף אותם וישמע עליהם, הם ייכחדו כלא היו. אני מאחל לסבי שיהנה בחייו כל עוד הוא יכול ושימשיך לספר את סיפור חייו בזמן שהוא נהנה מכך.

סבא אלברט: החוויה הייתה מיוחדת במינה, אני שמח שהייתה לי את האפשרות לשתף את סיפורי לנכדים ולמשפחה, ואני מקווה שיזכרו את סיפורי למשך הדורות הבאים של המשפחה.