מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, דרור, נולד בשנת 1945 בחיפה. ומספר את סיפורה של סבתא סימה.

לפני 60 שנה, כשסבא שלי, דרור, היה בן 16, אמא שלו (סבתא של אמא שלי), שקראו לה סימה, רצתה לבקר את האחים שלה, שאותם היא לא ראתה קרוב ל-30 שנה!! לסימה היו חמישה אחים גדולים והם גרו בפולין, עד מותה של אמא שלהם. אבא של סבתא סימה לקח שלושה מהאחים שלה לארגנטינה לאחר שאמם נפטרה.

בעיר בה סבתא סימה גרה בפולין, היא הכירה בחור בשם ראובן. הוא היה גדול ממנה בשבע שנים. ראובן עלה לארץ כחלוץ, כשסבתא סימה הייתה בת 17. כשאבא שלה לקח שלושה מהאחים שלה לארגנטינה היא החליטה לעלות לארץ, כדי לפגוש בארץ את ראובן ולהתחתן איתו. סימה לא נסעה עם אבא מפני שהיא ידעה שראובן מחכה לה בארץ.

באותה תקופה כדי להגיע לארץ, היה צריך לקבל אישור מיוחד, סרטיפיקט, מהאנגלים ששלטו בפלשתינה. בשביל לקבל את האישור, היה צריך להצטרף למשלחת או לאירוע מיוחד כי לא נתנו לכל אחד אישור לעלות לישראל. למזלה של סבתא סימה, באותה שנה התקיימה המכבייה הראשונה בישראל. זה היה באביב 1932. הגיעו לארץ המון יהודים ספורטאים מכל העולם ויחד עם הספורטאים היה צריך מלווים. סבתא סימה נרשמה להיות אחת מהמלווים וככה היא קיבלה אישור לעלות לארץ.

כאשר עלתה לארץ היא מיד התחתנה עם ראובן, שחיכה לה 7 שנים עד שתוכל להיכנס לארץ!! ראובן וסימה תקשרו בעזרת מכתבים וככה ראובן ידע לחכות לה. לאחר שהתחתנה איתו, כבר לא יכלו להכריח אותה לחזור לפולין. סבתא סימה וראובן הקימו בית בקריית חיים, וגידלו ביחד שני ילדים, דרור, סבא שלי והדסה, אחותו הגדולה. בקריית חיים היו בתים קטנים וגינות גדולות, ובגינות האנשים גידלו ירקות, פירות ובעלי חיים. בגינה של סבא שלי היו ברווזים והייתה להם גם עז לבנה ויפהפייה. היו חצרות גדולות, מכיוון שלאנשים בקריית חיים לא היה מספיק כסף כדי לקנות לעצמם ירקות, פירות, ביצים וחלב ולכן לכל בית היה ״משק עזר״, ומשם הם קיבלו את מה שהם היו צריכים. חשוב לציין שקריית חיים הייתה ״שכונת פועלים״.

אז בואו נחזור להתחלת הסיפור: סבתא סימה נסעה לבקר את האחים שלה, שאותם לא ראתה עשרות שנים, כי גרו בארגנטינה. בשביל לבקר אותם היא הייתה צריכה להפליג על אוניה מנמל חיפה עד לנאפולי שבאיטליה ומשם להפליג באונייה אחרת לארגנטינה, כאשר כל המסע הזה לוקח בערך חודש. היא סיפרה: ״לא היה לי עם מי לדבר, לא הוצאתי מילה במשך חודש, חשבתי שאני משתגעת״.

כאשר האונייה התקרבה לעבר נמל העיר בואנוס איירס, סבתא סימה עלתה על ראש התורן, ובעיניה החדות היא זיהתה את משפחתה שהכירה רק מתמונות שראתה במכתבים. בעיניה עלו דמעות של אושר. כשהאונייה הגיעה לנמל, סימה הייתה הראשונה לרדת. היא רצה אל משפחתה וחיבקה אותם חזק וכולם ממש התרגשו!

כעבור שלושה חודשים סבתא סימה התחילה להתגעגע לבית שלה ולילדים שלה, שאותם היא השאירה כבר המון זמן לבד בבית. אבל, היא הרגישה שהמשפחה שלה לא רוצה שהיא תחזור ומנסה לעכב אותה. כל פעם כשהיא דיברה על זה שהיא רוצה לחזור ארצה הם אמרו לה: ״עוד שבוע, אולי עוד שבועיים… אולי תישארי אצלנו? תביאי את הבן שלך לארגנטינה…״ עד שיום אחד אמרה להם סימה: ״אני רוצה שתקנו לי כרטיס עכשיו! אני חייבת לחזור!!״ וכך היה. הם קנו לה כרטיס לאונייה והיא חזרה לארץ.

הזוית האישית

נגה: אני רוצה לאחל לסבא שלי שתמיד יזכור את הסיפורים והיה לי ממש כיף לעבוד איתו.

סבא דרור כותב: ״שחזור האירועים ביחד עם נכדתי נגה שהיא סקרנית ומתעניינת, מסייע להציף פרטים נשכחים ואף להפעיל את הדימיון.