מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי אסתר נולדה במצרים בתאריך 24.10.46.

להוריה קוראים יעקב ומרים כהן ארזי. לסבתא שלושה אחים, שניים מתגוררים בארצות הברית ואחד בארץ. סבתא גרה בבת-ים ולה שלושה ילדים, נעמי, מירי (אמא שלי) ומשה. יש לה שישה נכדים ושתי נינות.

סבתי התחתנה עם סבי יעקב דיין כשהייתה בת שמונה עשרה .

סבתא חיה עם משפחתה בקהיר, אביה היה רוקח, ואמא שלה הייתה עקרת בית. סבתי היא הבכורה, ושנה אחריה נולד אחיה משה, אחיה חיים נולד כארבע שנים אחרי משה, ואחיה יוסי נולד כשסבתא הייתה בת שלוש עשרה, והיא הגישה אותו לסנדק לפני הברית.

סבתא למדה בבית ספר נוצרי שלימדו בו נזירות. הלימודים כללו לימודי צרפתית, והנזירות היו מאוד קשוחות עם התלמידים. סבתא גם חוותה גניבת תכשיט מידה, בחדר המדרגות, וחשה בשנאה של בעל המכולת כלפיהם. בשנת 1961 התפוצצה פצצה סמוך לביתם, ואם סבתא הייתה עומדת במרפסת ברגעים אלו, היא לא הייתה בחיים. בשנת 1962 החלו פצצות להתפוצץ ברחבי מצריים, וזאת כדי שהיהודים יצאו משם.

המצרים החלו להתנכל להם, והוריה החליטו לעזוב את מצרים, ולעבור לאיטליה.

בגיל שש עשרה הפליגה סבתי עם הוריה ואחיה באונייה לנפולי שבאיטליה, במטרה לחיות בה ולא בארץ ישראל. משפחתה בעלת אזרחות איטלקית. הסוכנות האיטלקית קיבלה אותם וטיפלה בניירת. סבתי ומשפחתה התגוררו במילאנו ארבעה חודשים, ואבא של סבתי בדק אפשרויות תעסוקה בעיר, ובדק את אפשרויות החינוך היהודי בעיר. הם החלו להתארגן ולהתאקלם בעיר. הם מצאו דירה במרכז העיר, היא הייתה יפה, מוארת ומפוארת לפי זיכרונה.

המשפחה המורחבת של הוריה של סבתי (האחים והדודים שעלו לארץ ישראל), לחצו באמצעות מכתבים, ששלחו אליהם מהארץ, שיעלו לארץ ישראל להתאחד עמם. הם סיפרו שהמצב בארץ טוב, ובתיאורם הארץ הייתה ממש "אמריקה", וכן לחצו על אבא שלה, שתינשא בארץ בבוא העת ליהודי.

סבתי לא זוכרת  התלבטות מצדם. לאחר שלקחו בחשבון את כל השיקולים, החליטו הוריה לעלות לארץ, ולשמוע לעצת המשפחה. בעודה בת שש עשרה וכמה חודשים, עלתה לארץ באונייה בשם "תיאודור הרצל". ההפלגה ארכה חמישה ימים קשים, של טלטולים בים, וסבתי סבלה ממחלת ים. בסוף חמשת הימים, הגיעו לנמל חיפה, ושם קיבלו אותם בני המשפחה המורחבת מצד הורי סבתי, ומהסוכנות היהודית. בעצת המשפחה ומניסיונם בארץ, העבירו אותם ואת חפציהם (עשרים מזוודות), למעברה בלוד. הם לא התגוררו סמוך למשפחה המורחבת ששהו במעברה בבת-ים, מפאת חוסר מקום. הם בעצם היו המשפחה אחרונה שעלתה לארץ מבני משפחתם.

סבתי והוריה המשיכו במנהגים היהודיים, ובחגים, כפי שנהגו במצריים. בארץ סבתי למדה עברית באולפן, לא שבה לבית הספר ועבדה במפעל. בהמשך, בגיל עשרים ושתיים, סבתי התקבלה לעבודה בבנק דיסקונט שם עבדה מעל לארבעים  שנה ובגיל שישים ושבע, יצאה לפנסיה.

סבתי הכירה את סבי היכרות קצרה דרך מפגש משפחתי כשהייתה בת שבע עשרה. אסור היה להם להיפגש לבד לפני החתונה, אבל פעם אחת ראו אותם יחד, בים, וסיפרו לאביה. אביה כעס על כך ושוחח עמה (לא הייתה בביתם אלימות לא מילולית ולא פיזית). וכן היה לא מקובל בזמנו, להיות ביחסים אינטימיים כל שהם לפני הנישואין.

לאחר חיזורים רבים מצד סבי, הם נישאו כשהיא הייתה בת שמונה עשרה וסבי בן עשרים ושתיים. הם נישאו בבית הכנסת הגדול, וחגגו לאחר מכן בבית ההורים של סבתי. את כל האוכל והמטעמים המתוקים, הכינו בבית בעזרת בני המשפחה. סבי וסבתי היו נשואים ארבעים ושלוש שנים, עד לפטירת סבי , אשר נפטר בגיל שישים וחמש בפתאומיות.

כל חייהם הם התגוררו בחולון, סמוך להוריהם, ולמשפחה המורחבת, ובשנים האחרונות, עברו לבת ים.

הזווית האישית

ליאן: מאוד נהנתי לעשות העבודה, למרות שהיה קשה להקליד הכל. סבתא שיתפה פעולה, עזרה לי והגישה את הסיפור בצורה מעניינת ומובנת. היום אני מכירה יותר טוב את הסיפור של סבתא שלי, ואני מכירה יותר טוב את התחנות בחייה. רציתי לאחל לסבתי שתמיד תהיה מוקפת באנשים שאכפת לה מהם, ושתזכה לעוד הרבה נינים ונינות.

סבתי רצתה לאחל לי שהעבודה הזאת תצליח, ושאהיה בריאה ומאושרת.