מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים דהן לבית סידס, ילידת תל אביב, ישראל. הוריי נולדו בעיר סלוניקי ביוון. אמי, אירנה סידס לבית אפיאס, גדלה עם שלוש אחיות ואח. היא הייתה אישה משכילה, כשרונית וחכמה מאוד.

ההורים של אמי, מרים ושמואל אפיאס ז"ל, נפטרו בגיל צעיר יחסית והותירו חמישה ילדים מתבגרים. האחות הגדולה, שהייתה כבר בעלת משפחה משלה, לקחה תחת חסותה את האחיה הצעירים. בהתייעצות עם המשפחה, הוחלט לשלוח את הילדים לארץ, כאן יוכלו לקבל עזרה והנחייה מהדוד שחי כאן כבר שנים אחדות. המשפחה התגוררה בבית במרכז תל אביב.

אבי, חיים ויטל סידס ז"ל, גדל עם הוריו משה ורחל ז"ל, אחותו ושני אחיו. המשפחה החליטה לעזוב את החיים הנוחים בסלוניקי ולעלות לארץ, מתוך הכרה שזה המקום הנכון לחיות בו. הקהילה היהודית בסלוניקי היתה גדולה, מפוארת ושוקקת, אך במהלך השואה חרבה לחלוטין, כמו קהילות יהודיות אחרות באירופה, אפריקה ואסיה. כל מי שלא הספיק לעזוב- נספה במחנות.

אבי נשלח ללמוד חקלאות בבית הספר "מקווה ישראל" ועוד זכורים לי הסיפורים המרתקים שסיפר על ההווי בבית הספר. עם סיום לימודיו, הקימה המשפחה משק חקלאי עם פרות וחיות משק. אחרי שנים ספורות המשק נמכר והמשפחה עברה לבית צנוע בתל אביב.

ילדות

הוריי, אירנה וחיים ויטל סידס, נפגשו, נישאו והביאו לעולם שתי בנות: אחותי רחל ז"ל, ואני, מרים שכונתה בפי כל "מיקה".

היו אלה ימי טרום הקמת המדינה. הבריטים שלטו בארץ. החיילים הבריטיים שכונו "כלניות", בשל הכומתות האדומות שחבשו, הסתובבו ברחובות, הטילו סגרים, עוצר והגבלות שונות. גרנו בבית צנוע במרכז תל אביב, יחד עם משפחת הדודה, אחותו של אבי. היינו ביחדה ארבעה ילדים. הבית היה שמח ומסביר פנים. הדלת הייתה תמיד פתוחה ונסגרה רק בלילה כשהלכנו לישון. כל מי שבא, התקבל בברכה ולמרות הצפיפות היה מקום לכולם.

היה זה בית מוסיקלי. הוריי אהבו לשיר, האזנו לתקליטים שהתנגנו על גבי מכשיר שנקרא 'פטיפון' והיה כמובן גם הרדיו הישן שנראה כמו קופסא מלבנית עם כפתורים ומחוג שבאמצעותו ניתן היה לבחור את תחנות השידור, שמספריהן הופיעו על לוח זכוכית בחזית הקופסה.

אבי, שהיה משכיל, חרוץ בעל תבונת כפיים, פתח עסק לחומרי חשמל. בשנים שלאחר מכן עבד כמנהל שכיר בחברה  מסחרית. אמי, עקרת בית ובשלנית מעולה, טיפחה את הבית והשרתה בו אוירה נפלאה. אהבתי להקשיב לסיפורים המעניינים שסיפרה לי על כל המתרחש בעולם. היא ואבא העניקו לנו בית חם וילדות מאושרת.

בשנת 1948- תש"ח- קמה מדינת ישראל. זהו פרק מפואר בתולדותינו עליו סופר ויסופר עוד רבות. עברנו את מלחמת העצמאות ואת השנים הראשונות למדינה, עם כל הקשיים, המחסור במוצרים חיוניים ומדיניות ה"צנע" שננקטה כדי להבטיח שמשאביה הדלים של המדינה יחולקו באופן שווה בין האזרחים.

שנות החמישים

בשנות החמישים פרצה כאן מגפת שיתוק הילדים – "פוליו". הייתה זו מחלה קשה ומסוכנת שפגעה בריאות ובגפיים. הרבה ילדים חלו בה ואפילו נפטרו. הילדים שחלו הסתובבו עם סדים של ברזל על הרגליים ונעזרו בקביים. היה זה מראה קשה ומכמיר לב. זה קרה עוד לפני שהיה חיסון נגד המחלה.

ואז, הגיע פרופסור יונה סאלק, רופא יהודי אמריקאי, שפיתח את החיסון הראשון נגד המחלה והציל את ילדי ישראל. אחריו, בא פרופסור אלברט סייבין, שהמשיך לפתח ולייעל את החיסון. הייתי אז בגן, אך ילדים חלו בו. הגן נסגר, ואחרי בדיקות התאמה, נשלחתי לכיתה א' ואני בת חמש בלבד.

בית הספר

למדתי בבית הספר "יבנה" בתל אביב. מבנה יפה עם עמודים ומרפסת עגולה. היו בו שמונה כיתות בלבד, מ-א' עד ח'. האוירה הייתה משפחתית, המורים הכירו את משפחות הילדים והיו מעורבים כמעט בכל דבר. התקופה הזאת זכורה אצלי לטובה.

בית הספר התיכון שבו למדתי היה "תיכון גאולה", קרוב לחוף הים של תל אביב. קיבלתי בין היתר לימודי שיווק ומסחר שהכשירו אותי כמנהלת חשבונות, זה היה מקצועי העיקרי במשך שנים.

המשפחה שלנו

סבא אברהם ואני נפגשנו ונישאנו בשנת 1970. גרנו בתל אביב. אברהם עסק במקצועו כטכנאי אלקטרוניקה ואני כמנהלת חשבונות. נולדו לנו שלושה ילדים: טלי אורנה ויוסי. הם היו תלמידים חרוצים ומצטיינים, המשיכו ללימודים גבוהים, הם מוסמכי אוניברסיטה ועוסקים במקצועות מדעיים ומשפטיים.

עכשיו אברהם ואני פרשנו מהעבודה. אברהם עוסק בהתנדבות בארגון "פתחון לב" בחלוקת מזון. ואני התחלתי לאחרונה להתנדב עם קשישים בודדים הזקוקים לחברה ואוזן קשבת.

אנחנו שמחים בילדינו, שותפיהם לחיים וכמובן בנכדות היקרות שלנו, מאיה ,מיכל ונגה – בנותיהן של הילה ויוסי.

סבא, סבתא ומאיה

סרטון תיעוד של סבתא מרים:

הזוית האישית

מאיה: היה ממש כיף ומעניין ללמוד עוד דברים על סבתא.

סבתא מרים: אני שמחה שניתנה לי הזדמנות לשתף את צעירי המשפחה בחוויות הילדות שלי, תודה על המיזם החשוב הזה.