מאגר סיפורי מורשת

הנכדה לאה מידנצ'יק מתעדת את סיפורו של סבא יעקב לרנר.

סבי יעקב נולד בתאריך כ' טבת ת"ש, ינואר 1940, להוריו סוסיא וצבי הירש לרנר באוקראינה אזור פולטובה.

הבריחה לסמרקנד

היה זה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשסבא היה תינוק כבן שנתיים, פלשו הגרמנים לאוקרינה וקרבות עזים התחוללו בין הצבא הרוסי לבין הצבא הגרמני. משפחת לרנר הצעירה נאלצה לקחת את מעט המטלטלים, ולברוח למקום בטוח יותר.

הם עלו לרכבת שנסעה לסמרקנד שבאוזבקיסטן, במהלך כל הנסיעה שרקו מעליהם מטחים של הפגזות הגרמנים. שהפילו חללים רבים בקרונות הקדמיים והאחוריים, אך בחסדי ה' ובנסי ניסים, סבא התינוק, אביו ר' הרשל ואמו  סבתא סוסיא היקרה ניצלו והגיעו בשלום לסמרקנד.

ומאז, כך נדמה, קיבל סבא את התושייה לשרוד ולהתקדם בכל מצב שיש בו בעיה, להאמין ולבטוח בה' שהכל יסתדר!

בחיידר המחתרתי בסמרקנד

בסמרקנד למד הילד הצעיר יענקלה ב"חיידר" המחתרתי.  היות, שלפי חוקי השלטון הקומוניסטי, לימוד במוסד דתי הינו "עבירה" על החוק. ולכן הלימוד ב"חיידר" גבל במסירות נפש ממש. סבא למד בקבוצה קטנה של ילדים. וה"חיידר" היה ממוקם במרתף, מפחד שמא יתפסו אותם. אך, למרות הפחד שמחו הילדים ללכת ללימודים , היה להם מלמד מיוחד, חסיד חב"ד ר' זושא פז, שמו. הוא לימד את הילדים שכאשר עונים "קדושה" ב"קדיש" נהיה רעש גדול בשמים. כל הילדים התרגשו והיו מתפללים ברגש.

וסבא מוסיף, "כבר אז סיפר לנו  המלמד על המטרה והתכלית שמחכים לה – שיבוא משיח". וכשרצה להלהיב את הילדים על כל הטוב שיהיה כשמשיח יבוא אמר להם: "התדעו ילדים מה יהיה כשמשיח יבוא? יהיו הרבה לחמניות וכל ילד יוכל לקבל לחמנייה טרייה שלימה כל יום." זה היה משהו בבחינת חלום… כי היה אז עוני ורעב גדול. האנשים באותה תקופה ממש רעבו לפת לחם.

מסירות נפש לקיום מצוות

וכשגדל והיה בן 8 הוכרח סבא ללכת ללימודים בבית הספר ממשלתי. סבא היה תמיד תלמיד מצטיין, כל ילדי כיתתו ידעו שהתלמיד יעקב יעזור ויסייע להם תמיד כשיהיו להם קשיים בלימודים. אך, הקושי  שלו היה לגבי השבת, כיצד להימנע מביקור בבית הספר ביום זה? הדאגה והפחד מפני הבאות, גרמו לו לכאבי ראש. ובמיוחד המחשבה מה יהיה התירוץ הבא כדי להסביר מדוע נעדר מבית הספר בשבת?

באחד הימים המורה חייב את כולם להגיע בשבת למבחן שיערך בעל פה, תלמיד שייעדר יובא לחקירה לפני המנהל. סבא הגיע בלית ברירה אך אבוי. פתאום התברר שהמבחן יערך בכתב. מה לעשות? סבא החליט שלא יכתוב. המורה גער בו, אך סבא הצטדק שכואבת לו היד. המורה יצא להזמין את המנהל. בינתיים סבא קפץ מחלון הכיתה ונשברה לו היד. "כמה שמחתי שנשברה לי היד, עכשיו למשך כמה שבועות הייתי פטור מהכתיבה". אומר סבא. בפעם אחרת המורה תפס את סבא בפאותיו, והרים אותו למעלה מתוך כוונה ללעוג למראהו היהודי.

באווירה קשה שכזאת גדל סבא, בין ילדים גויים שהחליטו יום אחד בפסח, להאכיל אותו בכוח לחם עם בשר טרף , בדרכם הביתה אחרי הלימודים, תקפו אותו הילדים בחמת זעם באמרם: "נכון שאתה רעב? אנחנו נדאג לך שלא תמות מרעב" ובכוח הם ניסו לדחוף לפיו את המאכלות האסורים. הם הרביצו ובעטו בו. חבורה גדולה של ילדים גויים מול ילד יהודי אחד, סבא סגר את פיו בכול כוחותיו, ובליבו הייתה משאלה אחת בלבד מאת ה' "למות ולא להיכשל".

סבא עמד בגבורה שלא להיכשל בחטא ולהמשיך לחיות כיהודי ולקיים מצוות. העמידה על עקרונותיו רק הגדילה את ההערכה של כולם אליו,

כנער סבא עבד במפעל הצבע של אביו ר' צבי הירש לרנר ע"ה המפעל הוקם כדי לעזור ליהודים רבים לשמור שבת ולאכול רק כשר וגם שם כנער בוגר הקפיד סבא על שמירת המצוות. הוא לא הפסיד הנחת תפילין אפילו יום אחד. התפילין היו מונחים תמיד בתיק העבודה ושם הוא מצא את הזמן והמקום להניח אותם. אך יום אחד הוא עדיין לא הספיק להניח תפילין. לפתע הבחין ששקיעת החמה מתקרבת. הוא עזב את חברו שהיה אתו ונעלם. חברו חיפש אחריו ולא הבין מה קרה. כך במשך דקות ארוכות, והנה הוא רואה את סבא יוצא מבניין המשטרה, "יענקלע מה קרה מה עשית במשטרה?

"הנחתי תפילין" ענה סבא.

"אתה צוחק"? או רציני? מה רצו השונאים ממך? שאל החבר.

"אני רציני מאוד, עוד מעט כבר שקיעת החמה והחלטתי שדווקא שם אף אחד לא יחפש אחרי ולא יחשוד בי שיצאתי להניח תפילין במפקדה שלהם!" ענה סבא.

הנישואין והקמת המשפחה

בשנת תשכ"ו בגיל 26 סבא היה כבר מרצה באוניברסיטה. אז הוצע לו שידוך עם סבתא שרה איטה ממשפחת קרוגליאק מטשקנט. בין משפחות ההורים הייתה היכרות קודמת. הם ידעו שמדובר במשפחות שומרות תורה ומצוות  המנהלים מטבח כשר, מכניסי אורחים ובעלי מדות טובות, הכל היה נראה מתאים. אבל סבא ביקש לקבל לפני כן ברכה מהרבי לשידוך. אלא, שהיה זה בלתי אפשרי ליצור קשר ישיר עם העולם החיצון ובפרט עם הרבי באמריקה, הקשר נעשה באופן מחתרתי דרך אנשי קשר מיוחדים, וכתיבה במילים מוצפנות. לאחר חודשיים וחצי הגיעה ברכתו של הרבי לשידוך. ורק אחר כך נקבעה החתונה לראש חודש אלול תשכ"ו. בשעה טובה ומוצלחת, החתונה נקבעה להיערך במקום נופש ליד מוסקבה כדי לא לעורר חשד. הם שכרו מקום, ולשם הם הביאו מקררים וציוד למטבח. העופות נשחטו בסמרקנד, והועברו בדרך ארוכה לסמרקנד. שבועיים ימים נערכו ההכנות לסעודת המצווה, הכל נעשה באופן פרטי כדי שהאוכל יהיה כשר למהדרין, החופה נערכה כדת משה וישראל בהשתתפות כ-300 מוזמנים. השמחה הרקיעה שחקים, אך, נזהרו מלהזמין צלם כדי שלא יוודע לשלטונות טיבו של האירוע. כמו כן כדי למנוע חשדות. לאחר סיום ימי השבע ברכות הלכו החתן והכלה לערוך רישום נישואין אזרחי. סבתא לבשה שוב את שמלת הכלה ועשו הצגת חתונה. לאחר כשנה בט' אייר תשכ"ז נולדה הבת הבכורה במזל טוב, צפורה שתחיה, היא אמי היקרה.

היציאה הפלאית מברית המועצות

י"ט כסלו התשכ"ט, 1969 סמרקנד, השעה 3.30 לפנות בוקר, סבא חזר שמח וטוב לב מהתוועדות מיוחדת שנערכה בחשאי ובפיו בשורה. ראשית החסידים קיבלו ניגון חדש מהרבי, הניגון (הידוע ומפורסם היום) "הושיעה את עמך". והעיקר שהגיע מהרבי מסר מיוחד: "הישועה קרובה לבוא. כל מי שידפוק בשער, השער יפתח כל כך רחב, עד שכל מי שירצה יוכל לעבור." הכוונה הייתה שהרבי אומר, שאמנם המצב הוא ששערי הברזל של ברית המועצות סגורים, ואין יוצא ואין בא ובפרט ליהודים נאסר לצאת. אולם עכשיו זו שעת רצון ומי שירצה וינסה להגיש בקשות יציאה יאשרו לו לצאת. זו ממש הייתה בשורה משמחת וגם נבואה. הדברים נראו לא הגיוניים אבל נבואותיו של הרבי תמיד מתקיימות ואכן ראו  את קיומה.

למרות הפחד והסיכון, שעם הגשת הבקשה האנשים יפורטו מעבודתם לאלתר ומעקבים של הק.ג.ב – המשטרה החשאית הרוסית. החסידים התחילו להגיש בקשות. ולמרבית הפלא, הם אכן זכו לקבל אישורים. שערי ברית המועצות  נפתחו והייתה אז עליה גדולה, בעליה הזו של שנים תש"ל – תשל"ב הגיעו כ-300,000 יהודים לארץ הקודש. סבא עבד באותו זמן כמרצה בכיר באוניברסיטה. וסבתא הייתה אז רופאה בצבא, אביה היה מהנדס ראשי במפעל מטוסים צבאי וגם הם זכו לנס העל טבעי שאפילו שנחשבו אנשי סודות מדינה קיבלו היתר יציאה לכל המשפחה .

בנר ראשון של חנוכה תשל"ב הגיעה משפחת לרנר לארץ הקודש למרכז הקליטה במבשרת ציון. הם חשו את נס חנוכה "בימים ההם בזמן הזה"

החיים בישראל

משם סבא וסבתא עברו לגור בירושלים עיר הקודש, בשכונת סנהדריה המורחבת שהייתה אז בהקמה. השכונה נבנתה סמוך מאוד לגבול שחצה את ירושלים בין ישראל לירדן. המקום היה זרוע  במוקשים שפיזרו הירדנים לפני נסיגתם במלחמת ששת הימים. עבר זמן עד שהמוקשים כולם פונו, ורק לאחר מכן הקימו את השכונה. סבא וסבתא היו מהמתיישבים הראשונים.

סבא היה ממקימי בית הכנסת חב"ד בסנהדריה המורחבת. ראשיתו של המניין היה ביוזמתו של החסיד ר' הניך רפופורט ע"ה. בתחילה התקיים המניין במקלט בבניין 124. אחר כך ביוזמתו של ר' לייב חצרנוב התפילה עברה לקרוואן, שם הם התפללו שנים רבות. עד שאחד המתפללים, החסיד ר' אריה לייב בלקין וסבי, הצליחו לגייס תורם, ובזכות טוב ליבו ותרומתו הנדיבה הם זכו להקים בית כנסת לתפארת לשמחת כל המתפללים.

הקשר עם הרבי

בשנת תשל"ט 1979 זכה סבא לנסוע לרבי ולהתראות עמו פנים בפנים. הפעם הראשונה שסבא נכנס ל-770 הייתה בי"ד כסליו הישר משדה התעופה לתוך ההתוועדות. זו הייתה התוועדות מיוחדת לרגל מלאת 50 שנה –יובל לנישואי הרבי והרבנית חיה מושקא.

סבא מאד שמח, שר עם החסידים והרים כוסית "לחיים" כמו כולם וחיכה עד שהרבי יסמן "לחיים" עם הראש. מספר ימים אחר כך זכה סבא להיכנס ליחידות בחדרו הקדוש של הרבי. הוא נכנס יחד עם אימא שלי, צפורה ואחיה – איציק. 11 דקות  הם היו ב"יחידות" וקיבלו הוראות וברכות ובמיוחד קשר גשמי עם הרבי. במשך השנים סבא זכה להיות עוד מספר פעמים ב-770 בשנות המ"מים ובקיץ תשנ"ג.

סבא פועל רבות בשליחות הרבי. וביתר עוז וביתר שאת בשנים האחרונות. הוא נוסע להתוועדויות בבתי חב"ד בארץ ובעולם כגון: במוסקבה, סרטוב, ז'פרוז'ני ועוד…

בשנת תש"ע זכינו אנו, שסבא וסבתא עברו לגור ממש סמוך אלינו. מאז ממש כיף לנו, אנחנו עורכים יחד אתם את סעודות השבת. סבא ממשיך לעבוד בכל העבודות שלו, ויחד עם זאת הוא ממשיך להתוועד בתאריכים חסידיים במקומות שונים בארץ.

לפני כשבע שנים חזר סבא בפעם הראשונה סבא לרוסיה, לשליחות בעיר סרטוב למשך חג הסוכות. ומאז מזמינים אותו שוב.  מאז יצא סבא לשליחות הרבה פעמים בסרטוב, במוסקבה, בז'פרוזנה ובעוד מקומות רבים, כדי לעורר לבבות יהודיים, סבא מרצה ומעורר את הלבבות בריקודיו המיוחדים.

הזוית האישית

לאה: תודה לסבא היקר ששיתף אותי בסיפור חייו המרתק שטומן בתוכו מסירות נפש של יהודי חסיד. ובעז"ה שכולנו נחכים מסיפורים אלו ונלמד לשמור על התורה והמצוות תמיד ומתוך שמחה.