מאגר סיפורי מורשת

שמי טלי לנדסמן גלילי. נולדתי בקיבוץ איילת השחר, דור שלישי, נכדה להלל ורחל לנדסמן , בת לחנה ויצחק.

סבי הילל היה ממקימי הקיבוץ ומנהיגי הישוב בעמק החולה, בראשית המדינה, ואבי יצחק, נשא בתפקידים מרכזיים בקיבוץ והיה מנכ"ל תנובה במשך שנים. אימי חנה עלתה ממרוקו בגיל חמש עשרה והייתה גננת במשך שנים, והיתה בתפקידים שונים בקיבוץ. גדלתי עם עוד אח גדול ואחות ואח  צעירים יותר. התחנכתי בלינה השיתופית, בבית הילדים (אבל זה כבר לסיפור אחר).

סבי תמיד שמח לקראתי. הוא היה מושיב אותי על הרגל הלא כואבת, ומספר לי המון סיפורים על איך זה היה פה פעם, כשהוא בא לארץ בעליה השנייה. לסבא הלל היתה רעמה גדולה של שיער לבן, וחיוך מאיר בפרצוף שהיה חרוץ בקמטים, קול חזק ועברית נהדרת. לפעמים הוא סיפר על החלוצים והחלוצות, כמה קשה היה ובכל זאת לא התייאשו. הוא סיפר על התורכים, והבריטים שהיו פה שליטים. וגם על הערבים שחיו פה לפני המלחמה, חברים שלפעמים נהיו אויבים. ופעם אחת הוא סיפר על אבא שלי, הבן שלו, שכמעט טבע בים החולה. לפני שייבשו את הביצה הגדולה של החולה ואת העמק, היה לנו ים בגליל העליון. הוא לא היה גדול כמו הכינרת, ולא מלוח כמו ים התיכון, אבל אפשר היה לדוג בו וגם לשוט בסירות. סבא הלל היה המנהל של האדמות האלה, שקנתה קרן קיימת, כדי שיהודים יוכלו להתיישב בעמק.

הרבה אנשים חשובים היו באים לבקר בגליל בשנות השלושים, של המאה הקודמת, לראות את ההתיישבות היהודית, וליהנות מהאוויר הצח והנופים היפים של העמק. סבא הלל, בתפקידו הנוסף, כמזכיר ועד הגוש של יישובי הגליל העליון, היה מארח את המכובדים (לפעמים אלה היו אנשים עשירים שתרמו כסף ולפעמים פקידים שהיו אחראים מטעם המוסדות) ולוקח אותם לסיור בסירת מנוע קטנה. שם הוא היה מראה להם את האפשרויות הגלומות בשטח. הנה פה, היה מצביע, כבר ישנם עובדים דייגים עבריים ופה, הוא הראה לכיוון הגדה הרחוקה, יקומו בקרוב ישובים חדשים.

ביום ההוא שבו קרה המעשה באה משלחת של מכובדות ומכובדים מתל אביב, וגם באו לבקר בני המשפחה של סבא הילל. אשתו רחל, האח שלו יחזקאל והילד הקטן שלהם, יצחק, אבא של סבתא שלי. לצורך כך הביאו שתי סירות, מילאו אותן באנשים ויצאו לשוט. למרבה הצער, אחת הסירות התחילה לשקוע, אולי בגלל המשקל העודף, ואולי בגלל שהיה בה  חור בקרקעית. אנשים נבהלו וניסו לקפוץ, ותוך דקה הסירה התהפכה וכל יושביה נעלמו במים העמוקים. למזלם, הם הצליחו לחלץ את עצמם די מהר. ומי שלא הצליח תיכף חילצו אותו אחרים. אבל אחרי שיצאו כולם מהמים פתאום נשמעה צעקה נוראית: ״יצחקל'ה, איפה הוא? תצילו אותו!״

שמע יחזקאל את הצעקה של רחל הגיסה שלו, ומיד קפץ למים, צלל לחפש את הילד האבוד. הצרה היא שבים החולה, הקרקעית היתה בוצית ולא ראו כלום. הוא גישש וחיפש ומישש, ולבסוף מתחת לסירה הטבועה, הצליח למצוא את הילד מחוסר הכרה. חיש קל שלף אותו, והוציאו מהמים ואף על פי ששהה זמן לא קצר מתחת לפני הים, יצחקל'ה הקטן ניצל. כולם שמחו מאוד והרגישו שנס בכלל לא קטן היה פה.

יצחקל'ה הקטן לא זכר כלל את מה שקרה, אבל אהב מאוד להקשיב לסיפור הזה, בכל עם שמישהו היה נזכר לספר אותו. כשגדל, בלי שום בעיות הוא נהג לקפוץ לתוך ברכות ונחלים, שחה בים ובכלל לא פחד מהמים, אפילו בחורף כשהם קפואים. הוא זכר איך בקיץ, בשבתות, הם היו רותמים סוס לעגלה ונוסעים להתרחץ בים החולה. וכאשר הוא הפך בעצמו לאדם מבוגר, וסבא לנכדים, הוא מאוד אהב לספר איך הוא כמעט טבע בו למוות. אבל הילדים שלו וגם הנכדים יכלו בקושי רב לדמיין את הים ההוא מהסיפור, כי אחרי שקמה המדינה, החליטו לייבש אותו.

במקום שבו היו דייגים וסירות ישנם היום שמורת טבע, בתים של המושב יסוד המעלה ושדות. (וגם – לא הרחק, ישנו אגמון החולה שם יש לנו עסק משפחתי של עגלות המסתור.)

סבא הילל (מימין עם הרובה)  בסירה באגם החולה

הזווית האישית

סבתא טלי: המפגשים הרב דוריים לי ולעופר היו פחות משמעותיים. אנחנו גרים באותו הקיבוץ, ומתראים כמעט כל יום. הקשר בינינו חזק ויומיומי, לכן הפרויקט הזה פחות משמעותי עבורנו, ברמת המפגש והקשר. יחד עם זה היו רגעים שהיו משמעותיים, כמו הנסיעה למוזיאון למשל, בה זכיתי לראות את עופר עם חבריו, כמה הוא אהוב על כולם ויודע להיות חבר. השיחות בנסיעה היו לי משמעותיות וחשובות, הדאגה שלו שיהיה לי נוח, או כמו שעופר אמר לי בדרך "סבתא אף פעם לא היינו כל כך הרבה זמן ביחד, את ואני". במפגשים סביב הריאיון, היו רגעים בהם ספרתי לעופר על המשפחה שלי, על מה שהיה פעם כשהייתי ילדה בקיבוץ, בלינה המשותפת ועוד.

הסיפור שבחרתי לספר לעופר נבחר מסיפורים רבים שסיפרתי לו עלי, על המשפחה שלי, על אבא שלי (יצחק) וסבא שלי (הילל) שהיה ממקימי הקיבוץ, ומנהיג משמעותי בתולדות הקיבוץ והגליל. עופר (הנין הראשון של ההורים שלי) בחר בסיפור על אבא שלי, סבא של עופר שהוא הספיק להכיר אותו לא מעט שנים. סבא של עופר, אבא שלי – סבא יצחק , היה איש מאוד משמעותי וחשוב לנו למשפחתו, ולקיבוץ בו נשא בתפקידים שונים. כמו כן גם לתנועת ההתיישבות כולה, כאשר ניהל את תנובה במשך שנים רבות והביא אותה לפסגות רבות.