מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסיפוריה של סבתא בתיה בן עמי

אני ורמי בעלי
אני בצעירותי
ילדות, צבא ומשפחה

שמי בתיה לוי (לימים בן עמי), נולדתי ב- 6 בינואר 1943, בת לצביה צוברי ולזכריה לוי, עולים מתימן. אשמח לשתף קצת חוויות וטעמים מאותה תקופה ומנטליות של אותן שנים וכור היתוך בהתהוות.

אבי זכריה עלה לארץ בשנת 1929 והיה באצ"ל ואמי צביה עלתה בשנות ה 30. משפחתה התגוררה בגבעת שאול שבירושלים ולאחר השידוך עם אבי הם עברו לתל אביב לכרם התימנים. אני נולדתי בכורה למשפחה בת ארבע נפשות, אנחנו סך הכך שתי בנות ושני בנים.

התקופה בכרם התימנים הייתה קצרה יחסית, אבי שעבד אז בעיריית תל אביב קיבל הצעה להגרלה לקניית דירה שנקראה אז "דיור למעוטי יכולת", הוריי זכו ורכשו את דירת הקרקע ברחוב דרך הגבורה שבגבעתיים בה למעשה חיו וגידלו את המשפחה עד יומם האחרון. היום שונה שם הרחוב לדרך יצחק רבין.

אלך קצת אחורה בתקופה ואעלה זיכרונות של ילדות, יש לזכור שמדובר בתקופה פטריאכלית בה הגבר שולט במשפחתו ושוררים יחסי-כוח לא שיוויונים בין גברים לנשים.

חוויה מבית הספר

אחת החוויות שהכי זכורות לי מבית הספר היא שאני וחברות שלי הברזנו משיעור אנגלית עם המורה צימרמן, כדי להבריז אני וחברותיי לקחנו את הילקוטים שלנו וזרקנו מקומה שנייה, כי הם היו כבדים. היינו יוצאות מהכיתה, לוקחות את הילקוטים מהרצפה, יוצאות מבית הספר ושמות את הילקוטים במקלט של הגינה בגבעת רמב"ם שבגבעתיים, ומשם חופשיות ללא תיקים ומאושרות היינו יוצאות לים. בחזרה מהים היינו באות ולוקחות את הילקוטים שלנו מתוך המקלט. מה שקרה כשחזרנו יום אחד, הוא שכל הילקוטים נשארו במקומם למעט הילקוט שלי. מסתבר שהשכנה שגרה בגבעת רמב"ם ראתה את אבא שלי ואמרה לו: "אדון זכריה, ראיתי היום את בתך, היא והחברות שלה הניחו את הילקוטים במקלט והלכו, וכל זה בשעות של בית ספר. תבדוק מה קורה איתה כשהיא מספרת לך שהיא בבית הספר". מה עשה אבי? ניגש למקלט ולקח את הילקוט שלי. כשלא ראיתי את הילקוט נבהלתי, איך מכל הילקוטים דווקא שלי נעלם, ובדרך הביתה חשבתי מה אעשה, ואיך אכנס הביתה ללא הילקוט, מה אומר?

נכנסתי הביתה וראיתי את אבא שלי אוכל, הוא שאל אותי איך היה היום בבית הספר (בחיים לא היה שואל אותי איך היה בבית הספר), עניתי לו היה רגיל, ואז הוא אמר לי: "את נראית לי שזופה", עניתי שהייתה הפסקה וישבנו קצת בשמש, ואז הוא שאל: "ואיפה הילקוט?" ואז יצא לי "אהה, אתה לקחת לי את הילקוט" והוא ענה לי: "הפעם אני סולח לך, בפעם הבאה תקבלי עונש". הוא כבר הבין שהברזתי מהשיעור.

היכרות הבעל

את רמי בן עמי, לימים בעלי, הכרתי כשהיה השכן שלי. אני גרתי בגבעתיים דרך הגבורה 62 והוא גר באותו רחוב במספר 68, אני הייתי בדרכי לבית הספר סניף איילון ברמת ישראל (היום בית הספר הזה הפך להיות לבית ספר שמע לחרשים) והוא היה רוכב עם אופניים. כשראה אותי, נהג לומר לי כמעט בכל יום: "בואי אני אקח לך את הילקוט לבית הספר" וכך הוא היה עוזר לי לסחוב את הילקוט לבית הספר וזה היה נגמר ב"שלום, שלום תודה, תודה". עבר מאז זמן ולפני שהתגייסתי לצבא, הוא ביקש לצאת איתי ואני לא הסכמתי, כי כל הזמן הייתי רואה מסביבו בנות אחרות וזה לא התאים לי. בזמן הזה למדתי תפירה בבית חנה, לא אהבתי את זה אבל לא הייתה לי ברירה, כי אבא שלי הכריח אותי באומרו שזה מקצוע חשוב ומצוין לאישה, אך בסוף זה לא צלח. אחרי הצבא רמי השכן עוד פעם התחיל לחזר אחרי ואני המשכתי לסרב והחלטתי שאני עוזבת את גבעתיים ועוברת לירושלים ללמוד להיות אחות מוסמכת בבית הספר לרפואה שנקרא אז "ביקור חולים", למדתי שם במשך שנה.

יום אחד רמי הגיע עד לירושלים לבית הספר שבו למדתי והוא אמר לי כמה שהוא רוצה להתחתן איתי ואני נתתי לו אולטימטום: אם אתה רוצה אז שזה יהיה תוך חודש, וכך היה – התחתנו ב-15 באוגוסט 1966. בתי הבכורה אלונה נולדה לאחר שנה ובתי השנייה לימור נולדה לאחר חמש שנים.

שירות צבאי

היה לי רצון עז לשרת את המדינה ולהתגייס לצה"ל. אבי סירב ולא הסכים שאשרת מפני שלדעתו בנות לא צריכות לעזוב את הבית למקום שיש בו הרבה גברים, זה לכאורה לא מכבד וכאילו יוצר שם לא טוב לילדה שלו. זאת הייתה המנטליות אז. אך, אני דעתנית, עמדתי על שלי, לא ויתרתי והתגייסתי למרות הכל וטוב שכך.

את השירות הצבאי שלי העברתי בחיל הקשר, עברתי קורס "מורס" ולאחר מכן היה קורס טלפניות ושירתי בקרייה, באחד מהביתנים בשרונה. הייתי במרכז צבאי ארצי בתור אחראית על חיילות שעובדות במקום, היו לי המון חוויות ועשיתי המון שטויות.

מקצוע ועיסוק

בסביבות גיל 33 התחלתי לעבוד בתור מפקחת משמרות בעיריית תל אביב, עבדתי כ- 32 שנה אחר כך יצאתי לפנסיה. הקולגות שלי לעבודה הפתיעו אותי במסיבת פרישה, מאוד התרגשתי ועד היום כשאני מסתובבת בתל אביב יוצא לי לפגוש אנשים שבגיל אחר צבא היו עובדים איתי, והיום הם אבות לילדים שעדיין זוכרים אותי, אנחנו נזכרים בימים הטובים שלנו וזה מאוד מרגש. לדוגמא, לפני שנה נכנסתי לחנות ודיברתי עם המוכר ואז הוא אומר: "תגידי, בתיה את לא זוכרת אותי?" עניתי לו: "תזכיר לי, מאיפה" והוא אמר לי: "עבדנו ביחד, את לא זוכרת? היית כמו אימא בשבילנו" והיה עוד מקרה שאני והבת שלי הלכנו על שפת הים ודיברנו והיו חבר'ה שהיו בים ופתאום הם זיהו אותי וצעקו לי: "בתיה!" ודיברתי איתם ואז הם הזכירו לי שהם עבדו איתי כשהם היו בני 20 ונזכרנו בימים הטובים.

כיום אני מתגוררת בתל אביב, יש לי שתי בנות וחמישה נכדים, אני אוהבת לטייל בעולם לאחרונה הייתי בארצות הברית ובסין ומתכננת להמשיך לטייל.

הזוית האישית

דביר הנכד המתעד: נהניתי מאוד להקשיב לסיפורים של סבתי, ללמוד את רוח התקופה ולשמוע סיפורים שלא הכרתי.

מילון

כור היתוך
כוך היתוך זה ביטוי שמתאר תהליך שבו חברות שונות עם רקעים תרבותיים, חברתיים ודתיים חיות ונטמעות זו לצד זו.

ציטוטים

”אך אני, דעתנית ,עמדתי על שלי - לא ויתרתי והתגייסתי למרות הכל, וטוב שכך“

הקשר הרב דורי