מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית וודוביץ ואני סבתא של זוהר שירה.

נולדתי בעיר טיינסין שבסין בשנת 1948, עוד לפני המהפכה התרבותית של מאו סטה טונג, שהפך את סין למדינת קומוניסטית. השלטון הקומוניסטי אסר להחזיק כסף ונכסים, הכול הוחרם לטובת הממשלה. לכן ההורים שלי והקהילה היהודית בטנסין כמעט נאלצו לברוח מהמדינה.

לאימא שלי, מוסיה ויכנסקי, היו שש חנויות בערים שונות. אבא שלי, ישראל ויכנסקי, עבד כקורוספודנט ראשי, שהתכתב בשפה האנגלית עם חברת עורות בארצות הברית.

נולדתי בבית חולים חדש של חברה אמריקאית ולא בבית חולים סיני. גרנו בבית בן שלוש קומות ברובע הצרפתי. כשהייתי בת שנה וחצי נאלצנו לברוח בעקבות המצב. אמי נאלצה להפקיר את ששת החנויות שלה. ההורים נאלצו לעזוב הכול, אסור היה לקחת כלום. אימא ארזה את הבגדים בתוך וילונות מגולגלים. היא ידעה שאנחנו עולים לישראל שרק לפני חודשיים הוקמה. כאמור, הייתי בת שנה וחצי כאשר עזבנו את הבית בטנסין, אימא שלי מספרת שהאומנת הסינית שלי ממש בכתה. שאלתי אותה למה, והיא אמרה, כי המטפלת הייתה זקנה וידעה כי לא תראה אותנו יותר.

סבתי עם המטפלת הסינית שלה

עלינו על אנייה בשם ווסטר ויקטורי, שהקיפה את כף התקווה הטובה בדרום אפריקה, והנסיעה ארכה שלושה חודשים. כשהאונייה עגנה בנמל חיפה, הייתי כבר בת שנה ושמונה חודשים.

רשמים מפגישתי הראשונה עם עצמי ועם העולם

שם… הכל התחיל. שם, לראשונה, פגשתי בעצמי. אז נקרה בפני גם העולם. בנקודת זמן זו, הופיעה בועה של מודעות. הייתי בת שנה ושמונה חודשים. ממרומי קומתי הקטנה הבחנתי ברגלי נתונות בנעליים לבנות וגרביים קצרות מקופלות, מתרוצצות במרחב. ה"עולם" בו פגשתי היה אולם גדול. שורת מיטות גבוהות, הרבה מעבר לקומתי הקטנה, בעלות רגלי מתכת, היו סדורות, שורות שורות, על גבן השתרעו דמויות. לא היו קירות. פרצופים מוכרים רכנו מעל אחת המיטות. זרועות נשלחו, הורמתי והושכבתי במיטה עם כולם. שיר ערש עדין ומתוק, שזכרתיו אי משם, אפף את כל ישותי. בדמיוני עלתה סוכריה גדולה מחורצת לאורכה, שצבעה סגול. מן הסתם נרדמתי…

שוב הייתי למטה וראיתי את רגלי מתרוצצות. לא הייתה סקרנות, לא תמיהה. הייתה זו הוויה זורמת עם העולם. מנוע כלשהו הופעל בי ללא הפסק. פתאום פשטה בי עייפות. רציתי לנוח, לשבת. מבטי סרק את המרחב. האולם היה ריק מריהוט כלשהוא. המיטה הייתה גבוהה מאוד. איש ממשפחתי לא ניחש את רצוני. לא ידעתי לדבר, אולם היה בי שיקול דעת. תהיתי אם לשבת על הרצפה החשופה והקרה. הרצפה הקרה עוררה בי רתיעה. סובבתי במעגלים עוד ועוד. ניצבתי בפתח אולם נוסף בעל מפלס עמוק ושלוש מדרגות בעלות סיומת מעוגלת הובילו אליו. לא ידעתי לאן פני מועדות ירדתי שלוש מדרגות ועליתי שתיים, ירדתי אחת ואחר כך עוד שתיים. ליידי היה פעוט שעשה כמוני. אישה זקנה קראה לעברו.. "יינגלע"… "יינגלע"…( שפירושו ביידיש ילדון צעיר). לא ידעתי שום שפה, וידעתי כל שפה. הבנתי את פישרה של הקריאה, וידעתי למי היא מכוונת…

כבר הייתי עייפה מאוד. רגליי כאבו, רציתי לשבת ולא ידעתי היכן.. שוב תרתי בעיני את המרחב. לפתע צדה עיני בחפץ נמוך בעל גימור עגול, גובהו כגובה שרפרף, מתאים למידותי הקטנות. מעליו היה חפץ כרסתן בעל זרבובית וצבעו מתכתי. הוא לא היה שם מקודם. רצתי לעברו. עתה אוכל לשבת.. התיישבתי על קומקום רותח שעמד על פתיליה, שלאחר זמן מתברר, שהייתה מתוצרת "פרידמן", היחידה, ששימשה בקרב הישוב בארץ באותם זמנים.

הניצוץ המודע הבהב וכבה כמו גחלילית. לא חשתי כאב. לא ראיתי את אנשים שחשו אלי ולא את בני משפחתי. לפתע מצאתי את עצמי ישובה בתוך מיטת תינוק לבנה בחדר הרופא כשגבי שעון על המסעד הקצר. מולי ישב פעוט שעון גם הוא על המסעד הנגדי. מעלינו הייתה פרושה כילה לבנה. איך שהוא ידעתי את טיבו של החדר ואת ייעודו. את הרופא לא פגשתי מעולם. המודעות לא הייתה שם, ומסתבר, שגם אני לא.

בפגישתי הראשונה עם עצמי ועם ה"עולם" מסביבי, לא נכח כאב. אבל הייתה ידיעה פנימית כלשהי אודותם, טרם פגשתים… מסתבר שהופעלה גם מחשבה ושיקול דעת טרם ידעתי שפה כלשהי.

ישראל

בתאריך 27 לדצמבר 1949 עגנה האונייה "ווסטר ויקטורי" בנמל חיפה. שנה ומחצה לאחר הקמת מדינת ישראל הביאה האונייה ארצה פליטים יהודים שהורשו לעזוב. רוב קהילת יהודי סין עלתה אז ארצה. לא הייתה שנאת יהודים בסין. הסינים עובדי האלילים ולא הבדילו בין הנמנים על הדתות המונותיאיסטיות. בסין השתוללו קרבות בין מאו טסה טונג וצ'אן קאי שק. בעת הקרבות עלה מפלס הלאומנות, ו"הזרים" שנקראו בפי כל "השדים הלבנים מעבר לים", לא היו רצויים בסין. ליהודים, שהיו בעיקר בעלי עסקים וסוחרי עורות, וחיו שם טוב, ידעו אנגלית ורוסית, לא היה מה לעשות שם. הארץ עמדה בפתח שינויי תרבות מפליגים, שינוי הכתב, מעבר לסוציאליזם. הרכוש הפרטי הוחרם. אסור היה להחזיק כסף זר. האדמה בערה תחת רגליהם.

כאמור, עליתי לאונייה בת שנה וחצי וירדתי ממנה כמעט בת שנתיים. את העולים מסין קידמו צריפי הצבא האנגלי במקום הנקרא "שער העלייה" בחיפה.

תעודות העלייה

אני זוכרת מבנה אבן בעל רצפה מרוצפת. שם כנראה שוכנו משפחות. שלושה חודשים חיו שם משפחות, ששוכנו במיטות לרוחב האולם, ללא קירות וללא פרטיות. האולם נפתח כלפי חוץ, ושם הייתה "עיר אוהלים". בביקורי במקום לאחר שנים הוברר לי, כי באוהלים, בהם פגשתי שוב לאחר שנים, תוך ביקור בשרידי התצוגה של צריפי הצבא האנגלי במבואות חיפה, שוכנו רווקים, ואילו בצריפים שוכנו משפחות בעלות ילדים.

במעברה

משם הועברנו למעברה בעתלית, שם היה משך מודעותי ארוך יותר וחד יותר. התמונות משם היו מגיל שלוש. גרנו בצריפים הסובבים משטח חצץ. מצד שמאל היה שוק, שאחר כך הוברר לי, שבו חולקו מוצרי מזון תמורת כרטיסים. זוכרת שביקשתי מאמי בננה, אותה ראיתי בשוק, שלא היה ביכולתה לרכוש. בתגובה בכיתי, זרקתי את עצמי על הרצפה והיא גררה אותי משם.

אימא של סבתא, סבתא, ואחותה הגדולה

מים לא היו במעברה. מידי פעם ראיתי עוקב מים, שברז תלוי לו מאחור. שתינו מדליים וכנראה שהתרחצנו לעיתים נדירות. באחת הפעמים שזכורה לי, רחצו אותי, ואני רחצתי את בובת הסמרטוטים שלי, הצעצוע היחיד שהיה לי. הבובה, נרקבה הפכה לסמרטוט, ושוב לא היה לי צעצוע כלשהו. ניסיתי להתנחם בירח שזרח מעל והציץ בי מעבר לדלת הצריף. זיהיתי בו פני בובה ושידלתי אותו לבוא אלי, על מנת שאשחק אתו ואכסה אותו בשמיכה לצידי. הירח, שמדי כמה ימים נראה לי כי הוא משנה במעט את מקומו בשמיים ויורד נמוך יותר, עודד אותי להמשיך לדבר אליו ולהזמינו לשכון לצידי במיטתי…

היה לנו מעין "מקרר", ללא חשמל, כמובן, שבתחתיתו היה מגש לאגירת מים, שנזלו מגוש הקרח, שהובא בסמרטוט לחצוץ מפני קפיאת הידיים. לא בטוח מה היה שם לקרר… הצריף לא היה מחובר לחשמל, ובלילות היה מואר באמצעות מנורת נפט יחידה. מנורת הנפט הטילה צללים על קירות הצריף. אני זוכרת מכשיר ריסוס ארוך הקרוי "פליט", בעזרתו אמי הייתה מרססת את המזרונים. בו ביום הייתי נעולה בצריף אצל השכנה, כדי שהריסוס לא יזיק לי.

ביקרתי בגן של מעברת עתלית. שם למדתי שירים בעברית. השיר הראשון, שזכור לי היה "היורה שמע נא רד מהר הגנה." בחצר צמיגים חלולים שנתלו שמשו כ"נדנדות". אני זוכרת את הקושי להתנדנד עליהם. אבי, ישראל ויכנסקי, שנקרא בפי מכריו "איזיה" השתייך לקבוצת לומדי עברית באולפן בתוך המעברה. היה שם לוח עץ שחור, שהוצב באלכסון על כיסא, והעולים החדשים הוזמנו מדי פעם לכתוב על הלוח. ישבתי על ברכי אבי ותדיר שברתי את קצה העיפרון בעודי לוחצת עליו. לכשאבי היה מוזמן לגשת ללוח, הייתי פוצחת בזעקות שבר, בצרחות ובאזהרות לבל יעזוב את מקומו. ניהלתי נגד המורה "מלחמת חורמה" שחזרה על עצמה מדי שיעור. היה ברור לי, שאבי מוגן כל עוד אני יושבת על ברכיו ו"שומרת" עליו…

אבא של סבתא, סבתא ואחותה הגדולה

באחד הימים לאחר שהתעוררתי, ראיתי מכונית דודג' אפורה, ענקית, עומדת במרכז משטח החצץ, סביבו נבנו הצריפים, ששימש בעיקרו מקום לתליית כביסה. זו הפעם הראשונה שראיתי מכונית. התברר לי אז, כי היא שלנו. לימים סיפרה אמי, מוסיה וויכנסקי, שבעת עלייתה על האונייה נרשם שמה על ידי "הצלב האדום" כ"מריה", כי בזמן הכיבוש היפני בטיינסין, העיר שגרנו בה בסין, החזקת כסף זר הייתה אסורה וכך גם העברתו אל מחוץ למדינה. מובן שאסור היה לקחתו איתנו ארצה.

אמי האמיצה החביאה צרור שטרות דולרים על גופה, מעשה שכרוך בסכנת חיים, ונכנסה לסוכנות דודג', שהייתה בבעלות אמריקנית, וקנתה לאבי מכונית, על מנת שישלחוה ארצה. הכוונה הייתה לאפשר לאבי, שהאנגלית שלו הייתה שם דבר, להיות "מורה דרך" וללוות תיירים מארצות דוברות אנגלית. פעולתה הייתה אמיצה ובכך הסתכנה. לו אמי הייתה נתפסת בכך, היא הייתה נענשת בתלייה בכיכר העיר, סיפרה. עוד אמרה, כי הסינים היו אכזריים, ומכריחים אנשים לצפות בתליית אנשים בכיכר העיר ולמחוא כפיים.

ואכן, התוכנית התממשה. אבי שימש כאחד ממורי הדרך הראשונים של חברת "פטרה." אוטובוסים לתיירים לא היו כלל בנמצא, והוא הדריך וליווה במכוניתו בת שבעת המושבים, תיירים בודדים, שנקראו בפיו "טוריסטים". המכונית שלו נקראה בפי כל "מכונית פרטית", שהייתה חריגה בנוף הזמן ההוא.

לאחר זמן עברנו למבנה אבן בשיכון רסקו בירושלים, ומשם התגלגלנו, תוך מאבקי קיום, למקומות נוספים בארץ. אבי מכר את מכוניתו שנים רבות אחר כך, על מנת לעזור במימון קניית חנות בבעלות הוריי בעיר תל- אביב, ברחוב אלנבי 79, שנקראה בשם "יובל אור".

הזוית האישית

זוהר שירה: תודה לך סבתא, נהניתי מאוד מסיפורך המרתק והעשיר, מאחלת לך בריאות, שמחה ונחת.