מאגר סיפורי מורשת

שמי נטע חפץ. בשנת 2022 השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי במסגרתה תיעדתי את סבתי, מרים חפץ. אנו מעלים את הסיפור אל מאגר המורשת אמנם מעט באיחור, אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא..

מרים חפץ היא סבתי מצד אבי. הוריה היו משה גרינברג וסוניה קרוין גרינברג. הוריה נולדו וחיו בעיירה קטנה בשם זומך, במחוז לובלין בפולין. הם היו שכנים מילדות. הם התחתנו בשנת 1936, ובשנת 1938 נולדה בלה הבכורה.

בשנת 1939 הם שמעו שהגרמנים מתקרבים. כל הגברים, גם משה, ברחו מהעיירה. סוניה, פנתה אל שכן גוי, נתנה לו את הבית ואת כל הרכוש בעבור עגלה עם סוס. היא העמיסה על העגלה מכונת תפירה כדי שתהיה לה לפרנסה, לקחה את בלה התינוקת וברחה לרוסיה. במשך שנתיים היא חיפשה את משה, עד שהם נפגשו ברוסיה. הם נסעו לביסק, סיביר, רוסיה, ושם בשנת 1944 נולדה סבתי מרים.  בהתחלה כשהגיעו לסיביר היה להם קשה מאוד, אבל בביסק המצב היה יחסית רגוע ומצבם השתפר.

בשנת 1945 חזרו עם הבנות לפולין, לעיר ורוצלב. הם חיו בוורוצלב במשך חמש שנים, בשנת 1949 נולדה הבת הצעירה רבקה.

בפולין, אבא של סבתי עבד כחייט ואמה כתופרת. ההורים לא היו אמידים, אך הסתדרו בצורה סבירה. פולין התאוששה ממלחמת העולם השנייה, הקומוניסטים השתלטו על השלטון, המדינה הייתה על סף מלחמת אזרחים. חלק גדול מהיהודים שחזרו לפולין לאחר המלחמה, חיפשו דרך לעזוב את פולין לארצות אחרות. גם ההורים של מרים רצו לעלות לישראל ולא להישאר בפולין, לאור הנסיבות.

כשהם עדיין גרו בפולין, נותרו מהמשפחה המורחבת רק בן דוד אחד של סוניה (אימא של מרים) ומשפחתו. שתי המשפחות גרו ביחד בדירה אחת במשך מספר שנים. מרים מספרת שהיא ובת הדודה ישנו במיטה אחת, וסוניה, אימא של מרים, הייתה מביאה להן חלב חם למיטה. הם תכננו לעלות לארץ כולם ביחד. אך בן הדוד קיבל מכתבים מישראל, שבארץ החיים קשים, אין אוכל ואין עבודה, ויש מלחמות עם הערבים. הוא קיבל "רגליים קרות" ונסע עם משפחתו לדנמרק. אך ההורים של מרים התעקשו ללכת למקום בו נמצאים כל היהודים, ולעלות לישראל. בשנת 1950 הם עלו לארץ.

העלייה לישראל

סבתא מרים סיפרה לי שכאשר הם עלו לארץ הם גרו במשך תקופה מסוימת במעברת "שער העלייה" בחיפה. משם הם עברו לרמלה. הדירה הראשונה ברמלה הייתה דירת חדר אחד ללא חשמל. לכן השתמשו בעששית נפט לתאורה, בישלו על פרימוס וקנו כל יום קרח למקרר. השירותים והמקלחת היו בחצר. אבא של סבתא מרים עבד כסולל כבישים ואחר כך עבד בתור תופר שקים בסוכנות היהודית. לאחר מכן הוא עבד במאפיה.

הם גרו ברמלה כשנתיים. לאחר מכן, הגיע סופסוף משלוח המכולה שאבא של סבתא שלח מפולין עם נקניקים, סוכר ומוצרים נוספים שהוא קנה לפני העלייה ארצה. התקופה הייתה תקופת צנע, המדינה רק הוקמה, עדיין התאוששה ממלחמת העצמאות והתמודדה עם גלי עלייה גדולים. אזרחי המדינה קיבלו תלושי מזון, כי היה מחסור במצרכים. וכך תמורת שק סוכר, אבא של מרים קנה בית חדש.

 בבית הם היו דתיים ציוניים והבנות – מרים ואחיותיה – הלכו לבית ספר דתי. מרים עלתה לארץ בגיל שש והתחילה את כיתה א' ברמלה. באזור בו היא גרה לא היה בית ספר בכלל, לכן הייתה צריכה לנסוע בתחבורה ציבורית לבית הספר באזור אחר לגמרי של העיר כבר בכיתה א'. בשבת בבוקר הייתה נפגשת עם חברות בגן העירייה, הן היו משחקות בגן המשחקים, בנדנדנות ובמגלשות. זכור לסבתא שהיה עץ צאלון בחצר של חברה שלה, למרים היה אוסף של בובות, והיא הייתה נפגשת עם חברות מתחת לעץ ומשחקות עם הבובות.

מגיל 12 – 13 היא הייתה הולכת הרבה, עם חברות וגם לבד, לקולנוע, בדרך כלל ל"קולנוע מגדל" או "קולנוע מרכז". היא למדה בבית היסודי עד כיתה ח' כולל, ומכיתה ט' היא עברה לתיכון. אז לא הייתה "חטיבת ביניים". היא למדה בתיכון דתי שהיה מעורב – בנים ובנות ביחד. היא הייתה חניכה בתנועת הנוער בני עקיבא. היא למדה לנגן באקורדיון. היא מאוד אהבה את התקופה הזו.

כיצד סבתא מרים וסבא אברהם הכירו

ברמלה, הייתה לאימא של סבתא מרים חנות, ולא רחוק ממנה הייתה חנות לאבא של סבא אברהם. הם דיברו ביניהם, היא סיפרה על הבת שלה והוא על הבן שלו, וככה סבתא מרים הכירה את סבא אברהם. הם התחתנו כשסבתא מרים הייתה בת 19. סבתא מרים וסבא אברהם חיו חיים מאושרים ביחד, עד שסבא נפטר בשנת 2017. נולדו להם ארבעה בנים, אחד מהם הוא אבא שלי.

 סבתא מרים וסבא אברהם 

הזוית האישית

נטע הנכדה המתעדת: סבתא מרים מאוד שמחה לספר לי על המשפחה שלה, ועל החיים שלה כילדה. עבורי התיעוד במסגרת התכנית היה מאוד מעניין ואיפשר לי לשמוע את הסיפורים שלה, למדתי עליה הרבה.