מאגר סיפורי מורשת

קורות משפחתי על רקע השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה עם הפלישה של גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939 החליטו הורי להימלט מוורשה מאימת הנאצים. הם נמלטו לכיוון רוסיה והגיעו לעיירה בשם ברנוביץ, שם ילדה רבקה בינואר 1940 את בנם הבכור יוסף. במהלך בריחתם מצאו את עצמם לא פעם בקרבה מסוכנת לגרמנים, אך בהתקרבם לברנוביץ גילו כי הם נתונים תחת שלטון רוסי – קומוניסטי (ברית המועצות), כי בינתיים החליט מנהיג ברית המועצות (סטלין) לפלוש לפולין.

שלטונות ברית המועצות הכריחו את כל היהודים הפולניים שברחו לרוסיה לקבל אזרחות סובייטית, ומי שלא הסכים מרצונו לקבל את האזרחות נשלח לסיביר. זה היה גם גורלם של הוריי. במאי 1940 הועלו הוריי יחד עם תינוקם בן ארבעת החודשים ועם אלפי יהודים אחרים על רכבת והיגיעו לאחר מסע של עשרה ימים למקום נידח בסיביר, קורינייבו. המקום היה מחנה פליטים ותנאי החיים בו היו קשים מאוד: קור, רעב, עבודת פרך ויחס אכזרי מצד השלטונות. במקום זה, בבקתת עץ בת חדר אחד שבה התגוררו 12 נפשות נולדתי ביולי 1941.

זמן קצר לפני כן פלשה גרמניה לברית המועצות. הצבא הגרמני דהר לתוך רוסיה, זרע הרס ורצח בהמונים. ברית המועצות הוכתה בתדהמה. על רקע זה החליטו השלטונות לשחרר את היהודים מן המחנות. כולם ניסו להימלט מאימת הנאצים דרומה ומזרחה, ביניהם גם משוחררי המחנות. להורי הייתה זאת הפעם השנייה של בריחה מפני הנאצים, אך הפעם היה מצבם הרבה יותר קשה בהיותם מטופלים בילד בן כשנה וחצי ובתינוקת בת שישה שבועות. סיכוייהם להיחלץ מן המקום הנידח בסיביר היו קלושים ביותר. בנקודה זו פגשו הוריי את הזוג מניה וסאול סגל, גם הם ממשוחררי המחנה, מבוגרים מהוריי וללא ילדים. נוצר חיבור מיידי ושתי המשפחות החליטו להמשיך יחד.

מסע ההימלטות מפני הנאצים השתרע על פני כחמשת אלפים קילומטר ונמשך שישה שבועות. מניה וסאול עזרו להורי בטיפול בנו ונקשרו אלינו מאוד. לסאול הייתה מכונת ספירט קטנה שעליה חיממו לי חלב שקנו בדרך. וזה מה שהחזיק אותי בחיים. אחי ואני שרדנו את המסע הקשה בזכות העובדה שהיו לנו ארבעה הורים שטיפלו בנו.

בתום המסע הגענו לעיר אסטרחן, עיר נמל בשפך הוולגה לים הכספי. העיר הייתה מוצפת בהמוני פליטים ומוכת רעב. שבועיים "גרנו" בתחנת הרכבת, כי לא ניתן היה למצוא קורת גג. חיים וסאול, שניהם נגרים במקצועם, השיגו עבודה בתיקון אוניות בנמל. היה שם חדר מנוחה לפועלי הנמל, שאותו חלקו 14 איש. האחראית במקום שמעה על מצבנו והסכימה לתת לנו להתגורר בחדר זה. מן הרעב ניצלנו הודות למניה, שהתקבלה לעבודה במסעדת הפועלים. בסוף כל יום עבודה היא הייתה אוספת מן השולחנות את שאריות האוכל ומביאה הבייתה. היא הייתה גורפת את האוכל לתוך סיר ברזל גדול שהיה לה. הסיר הזה ליווה  אותנו בהמשך נדודינו וגם הגיע איתנו ארצה. ניצלנו מן הרעב, אך לא מן המגפות. אמי רבקה נדבקה במחלת הטיפוס ומתה כעבור כמה ימים. היא הייתה בת 29 במותה והותירה אחריה את בנה יוסף בן השנתיים ורבע ואותי, תינוקת בת תשעה חודשים.

זמן מה לאחר האסון עברנו כולנו לעיירה בשם ברנובקה, שם היו לאבי חברים. חיים וסאול עבדו ומניה טיפלה בנו. מיום שהתחלתי לדבר קראתי לה אימא. היינו תשע משפחות יהודיות בברנובקה.

סטלין, שליט ברית המועצות, היה רודן אכזר, שהטיל משטר אימים על אזרחיו. באמצעות המשטרה החשאית אסר, הגלה והוציא להורג  מיליוני אנשים על לא עוול בכפם. גורל זה חיכה גם למשפחות היהודיות בברנובקה. תוך שלושה חודשים עצרה הבולשת את תשעת הגברים היהודיים, ביניהם אבי חיים וסאול. אבי נאסר בעת שהיה בדרכו לאסוף את אחי ואותי מגן הילדים. באותו ערב באו לביתנו אנשי הבולשת במטרה לקחת אותנו, הילדים, לבית יתומים. בני הזוג סגל סרבו למסור אותנו. מניה צרחה בזעקות שבר, ואנחנו נצמדנו פיסית לגופם של מניה וסאול. בפעם הזאת נסוגו נציגי השלטון .

סאול סגל נאסר כשלושה חדשים לאחר מכן. מאסר זה התרחש בבית, לעינינו, ונחרת עמוק בזיכרוני. אני, הילדה שטרם מלאו לה ארבע, כרכתי את ידי סביב ברכיו של סאול וצעקתי שלא אתן לקחת אותו. זה כמובן לא עזר.  סאול נלקח. בגיל פחות מארבע חוויתי בפעם השלישית היעלמות של דמות הורה מחיי.

מניה קיבלה אישור מין השלטונות לבקר אסיר אחד. היא החליטה להיפגש עם אבי חיים על מנת לקבל את אישורו להוציא את ילדיו מרוסיה לפולין. כשנפגשו בבית הסוהר מניה מיד זרקה לעברו של חיים את שאלתה באידיש. הסוהר גער בה שאסור לדבר שום שפה חוץ מרוסית. היא אמרה: בסדר. חיים ענה לה ברוסית: כן. אם צפוף לכם, כדאי שתעברו דירה.

תשעת הגברים שנאסרו הורשעו ונדונו לתקופות מאסר ארוכות. אחי ואני נותרנו עם מניה, שכבר מזמן הייתה אימא שלנו, וגידלה אותנו באהבה ובמסירות אין קץ. מפרק הזמן שלאחר המאסר אין לי זיכרונות ברורים, למעט אחד:

מדי בוקר הייתה שכנה רוסייה מעמידה כד חלב על אדן חלוננו, קוראת "צ'וצ'ה מארוסייה" ("דודה  מניה") ורצה לדרכה. בגין מעשה כזה תחת המשטר האימתני של סטאלין היא הייתה עשוייה להישלח לסיביר לשנים רבות של עבודת פרך, ואולי גם לסיים שם את חייה. זו עדות לכך, שגם בתנאי סכנה איומים יש בני אדם ששומרים על צלם אנוש.

נשות תשעת האסירים החליטו לשוב לפולין, ממנה נמלטו בפרוץ המלחמה. באפריל 1946 יצאנו, חבורת הנשים והילדים, מרוסיה לפולין, כשאנו מותירים מאחורינו את הגברים נידונים לגורלם המר. היטלטלנו כחדש בדרכים. לנשים הייתה זו חזרה לגיא ההרגה. בהגיענו לפולין נודע למניה, כי כל בני משפחתה שנותרו על אדמת פולין – שמונה אחים ואחיות בני זוגם וילדיהם – נספו בשואה.

תחת הענן הקודר הזה התחלנו את חיינו החדשים בפולין. חיינו בעיר לודז'. יוסף ואני למדנו בגן ואח"כ בבית ספר יהודי, ששפת ההוראה בו הייתה אידיש.

אימא עבדה כאם הבית ב"קיבוץ". הקיבוץ היה בית לילדים ובני נוער, שעברו את הכיבוש הגרמני על אדמת פולין, מוסתרים במנזרים ואצל משפחות נוצריות. כולם יתומים. אימא דאגה "להעמידם על הרגליים" – האכילה, השקתה חלב ושמן דגים, טפלה בפצעים והרעיפה דאגה וחום אימהי.

עננה כבדה רבצה על חיינו במשך כל שנות חיינו בפולין – הדאגה מה עלה בגורלם של אבי ושל סאול. בתחילה היה קשר מכתבים דליל, אך הוא פסק במהרה. משאפסה כל תקווה לשובם, החליטה אימא לצאת מפולין ולעלות אתנו ארצה.

כאן חווינו זעזוע נוסף. בתגובה לבקשת היציאה שהגישה, השלטונות הודיעו למניה שהיא רשאית לצאת מפולין, אך לא התירו לה לקחת אותנו איתה בטענה שאיננו ילדיה. למשמע הדברים זינקה אימא ממקומה, רצה ופתחה לרווחה את חלון המשרד והראתה כוונה לקפוץ ממנו. הפקידים עצרו בעדה. כשנרגעו הרוחות, הציעו לה לאמץ אותנו באופן רשמי ואז תוכל לקחת אותנו איתה. על כך היא השיבה: לילדים האלה יש אבא ואני מקווה מאד שהוא חי. לא אעשה לו את זה. לאחר מאבק של מספר שבועות ובהתערבות שגריר ישראל בפולין קיבלנו שלושתנו היתרי יציאה.

יצאנו מפולין בתאריך 26 בינואר 1951. הגענו ארצה בתאריך 8.2.1951 . זה היה יום אביבי, שמי תכלת יפיפיים נפרשו מעל מפרץ חיפה.

נשטפתי בגל של שמחה. חיים חדשים החלו.

אחרית דבר

מקום מגורינו הראשון בארץ היה תל מונד. יוסף ואני התאקלמנו במהירות – למדנו עברית, סילקנו את המבטא הזר והיינו תלמידים מצטיינים  בבית הספר.

 בילדותי

אימא פרנסה אותנו בעבודתה כמנקה בבית הספר שבו למדנו. בבואנו ארצה לא ידענו מילה בעברית. לימים נעשיתי מורה ללשון עברית בתיכון ואף הוספתי מילה למילון העברי – המילה "מיגדר".

בתחילת שנת 1955 קיבלנו ידיעה משמחת – אבי וסאול בחיים. לאחר מות סטלין הם שוחררו מן המחנות (כל אחד היה במקום אחר). קיבלנו גם את כתובתו של אבי בעיר ריגה.

הודות לפעילות הנמרצת של משרד החוץ של מדינת ישראל קיבל אבי לאחר כשנה היתר לצאת לישראל (באותה תקופה לא הייתה כלל עלייה ישירה מברית המועצות).

אבי הגיע ארצה ביולי 1956. כמה ימים לאחר בואו פורסמה כתבה גדולה בעיתון "מעריב" של יום שישי תחת הכותרת "מניה סגל החזירה את הפיקדון". סאול הגיע ארצה דרך פולין כשנה אחר כך. מניה וסאול התאחדו מחדש למשך 18 שנה. מניה חייתה עד גיל 86, וסאול עד גיל 90.

חיים שיקם את חייו בתנופה רבה – הוא נישא בשנית, הקים וניהל נגרייה שיתופית והשקיע את עצמו בפעילות חברתית ותרבותית, בעיקר בתחום תרבות האידיש, שהייתה מאד יקרה לליבו. הוא נפטר בגיל 80 בעת שהשתתף בוועידה עולמית לתרבות אידיש שהתקיימה בניו-יורק.

שלושתם זכו לראות את אחי ואותי נשואים והורים לילדים.

אני נישאתי לאריה ביקוביצקי,

 תמונה מיום נישואינו

נולדו לנו שתי בנות: רחלי והילה. לרחלי שני ילדים: יונתן ואורי (שותפתי לתכנית הקשר הרב דורי). להילה שלושה ילדים: רוני, אביב ואביתר.

אחי נישא לרבקה מולכו ונולדו להם שלושה ילדים ושישה נכדים. ולפני עשרה ימים נולד להם הנין הראשון, הפותח את הדור הרביעי במשפחתנו.

הכתבה בעיתון "מעריב" של יום שישי תחת הכותרת "מניה סגל החזירה את הפיקדון"

הזוית האישית

נכדה אורי: מאוד נהנתי לעבוד ולכתוב את הסיפור עם סבתא ורדה.

סבתא ורדה: היה לי מאוד נעים לספר לאורי את סיפור חיי ולעבוד איתה.