מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1937 בירושלים להוריי בת-שבע וצדוק ואחות לשמעון שהיה מבוגר ממני ב-10 שנים. הוריי ואחי היו ילידי פולין. למזלם הם עלו לארץ בשנת 1936, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם גרו בירושלים ושנה לאחר מכן אני נולדתי, בירושלים שבפלסטינה.

שלושה אירועים היסטוריים ליוו את ילדותי: סיום המנדט הבריטי, מלחמת העולם השנייה, וכמובן הכרזת המדינה. אך יחד עם השמחה הגדולה עם הקמת המדינה, החלה מלחמת השחרור. מלחמה שהייתה קשה ומלאת פחדים בירושלים, שנותקה מיתר המדינה. התרחשו הפגזות יום ולילה, מים ששאבנו מהבורות ואוכל היו בכמות מצומצמת ובנוסף לנופלים כאן החלו להגיע שמועות קשות מן המלחמה באירופה, במיוחד את הקורה ליהודים במחנות.

כך גדלתי עם אימא עצובה ובוכה כי הסתבר שכל בני משפחתה המורחבת נספו במחנות, איש מהם לא שרד.

בית הספר היה רחוק מן הבית, הלכנו אליו לבד (איש לא הסיע אותנו) עם תיק כבד על הכתף, כל בוקר חלמתי בדרך שיום אחד מישהו ימציא תיק על גלגלים.

מתל-אביב לרומא

עם סיום הלימודים התגייסתי לצבא, הייתי צריכה להסתיר את זה מאבא שלי שהיה חסיד ברסלב ומאוד דתי. לשמחתי ברגע האחרון הודעתי לו על זה והוא איחל לי בהצלחה ושאזכור מאיזה בית אני באה.

שירתי במטכ"ל בתל-אביב בדיוק עם פרוץ מלחמת סיני (מבצע קדש) ועל כך קיבלתי את אות סיני. עברתי לגור במחנה של המטכ"ל בדירה יחד עם רבקה מיכאלי.

כאן נפתחה תקופה חדשה בחיי, התחלתי לעבוד במשרד החוץ ולאחר מספר חודשים הציעו לי לנסוע לרומא לעבוד בשגרירות שלנו. השנה הייתה 1960 והתלבטתי מאוד, אבל הפיתוי היה גדול ובסוף אמרתי כן. ומירושלים הקטנה הגעתי לרומא הגדולה והמרהיבה. חיי השתנו, למדתי שפה חדשה, היה אוכל טוב, גרתי בדירה לבדי, הייתי במעמד דיפלומטי, הכרתי אנשים וחברים חדשים, טיילתי באיטליה היפהפייה.

על כל אלה, הכרתי את שלמה פז (גולדנברג) שעבד במשרד התיירות הישראלי. ועל הרקע היפה הזה החלטנו שכשנחזור לארץ נתחתן וכך היה. בסיום תפקידי ברומא, נתבקשתי לטוס לסקנדינביה להצטרף למסעו של בן-גוריון בארצות סקנדינביה ובאיסלנד.

בשנת 1963 התחתנו בארץ סוף סוף בנוכחות המשפחה והחברים.

שלמה והקמת המשפחה

שלמה בעלי והסבא של יהלי, היה ניצול שואה מפירנצה. הוא נולד כג'ורג'יו-קרלו-אאורליו גולדנברג. בילדותו כשהיה בן שבע פרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים כבשו את איטליה. בעזרת הרב הראשי והקרדינל של פירנצה הוסתר שלמה במנזר עם עוד כמה ילדים יהודים ששולבו עם ילדים אחרים בפנימייה שם. הוריו ואחותו הוסתרו במרתף ביתו של ג'ינו ברטלי רוכב האופניים האגדי. הגרמנים הרשו לו להתאמן והוא היה מעביר בכידון של האופניים ניירת ודרכונים לעזרת היהודים כשהוא מסכן את חייו וחיי משפחתו. רשמנו את ברטלי כחסיד אומות העולם ביד ושם. הטקס נערך במילאנו והוזמנו לשם. עם תום המלחמה הוברח שלמה ועוד ילדים מרחבי אירופה על משחתת בריטית לארץ. הוא היה שנתיים בקיבוץ והוריו ואחותו עלו כשנתיים אחריו.

עם הזמן נולדו לנו שלושה בנים: עידו, אורי ואיתן והייתה לנו שגרת בית נורמלית בגבעתיים.

בשליחות מטעם המדינה

כשבניינו היו בני 6, 8, 10 הוצע לשלמה לעבור למילאנו לנהל את נציגות מפעלי ים המלח. ושוב אנו בדרך לעוד שלוש שנים באיטליה.

מילאנו עיר גדולה ורצינית ללא הקלילות האיטלקית. התמקמנו, ובניי החלו ללמוד בבית ספר אמריקאי. שלמה ואני ידענו איטלקית, אך בניינו נאלצו ללמוד אנגלית ואיטלקית, להתרגל לחברת ילדים מכל העולם ולהרגלים ונימוסים חדשים. שלמה הצליח מאוד בעבודתו ושמח לחזור לאיטליה מולדתו, גם אני הייתי צריכה להתרגל לחיים הכל כך שונים מאלה שבארץ. רכשנו חברים חדשים והחיים זרמו על מי מנוחות עד שהסתיימו 3 השנים בתפקיד ושמחנו לחזור לארץ, להורים שלנו, למשפחה ולחברים.

וכרגיל, הפתעה! הוצע לשלמה אחרי הפסקה קצרה בארץ לנסוע לחמש שנים לברזיל.

כך מצאנו את עצמנו במטוס ולאחר כ-15 שעות נחתנו בעיר סאו פאולו שבברזיל. לא ידענו למה לצפות. הסתכלנו במפה ונבהלנו… ברזיל בסוף העולם.. להפתעתנו לא ראינו נמר ולא אריה אלא עיר ענקית ומודרנית, צפופה ועם אנשים מכל מיני גוונים -לבנים ושחורים, אינדיאנים ויפנים וכמובן גם קהילה יהודית גדולה ועשירה. אמנם החוק אוסר על אפליה אך המציאות אחרת. בסאו פאולו עוני רב וכבר בשבוע הראשון כשאכלנו במסעדה היינו המומים מכך שילדים עזובים ביקשו שניתן להם את השאריות.

ושוב, חזרנו לבית ספר אמריקאי. אמנם הילדים ידעו אנגלית אך הפעם היה עליהם ועלינו ללמוד גם פורטוגזית.

חיינו ברווחה עם עוזרת שגרה איתנו, ניקתה ובישלה, לואיזה. עבודתו של שלמה הייתה מעניינת ומספקת. טיילנו הרבה. הכל היה מן עולם חדש שהיינו צריכים לגלות. כמובן היינו בקרנבל, בג'ונגלים ובאמזונס הענק.

אהבנו את הברזילאים שמעבר לעוני הקשה תמיד אופטימיים. למרות הפשע, הילדים העזובים, הם תמיד עונים לך "הכל טוב ברוך השם". הילדים השתלבו היטב בבית הספר ורכשו להם חברים חדשים גם מהקהילה היהודית.

בשנים האלה ביקרנו וטיילנו והוקסמנו מארגנטינה, פרו, היינו בקרחונים בארץ האש וגם ביקרנו ברוב מדינות אירופה, בסין, סינגפור, קנדה, איסלנד ומצריים. החיים היו מן מערבולת של נסיעות, שינויים, שפות שונות וחברים שהעשירו את חיי הנדודים בידע ובהנאה.

בחזרה לישראל

הילדים התבגרו מהר בברזיל, ובלי שהרגשנו עברו שש שנים וחזרנו ארצה. הגיע הזמן לגיוס של עידו שהיה בן 18 ולאחריו התגייסו גם אורי ואיתן, מה שגרם לנו למתח רב ולהרבה נסיעות עם סירים של אוכל לאורכה ולרוחבה של ישראל. כשסיימו הבנים את הצבא שוב התבקשנו לחזור למילאנו, הפעם ללא הילדים. חזרנו לאחר חמש שנים וזו היתה הנדידה האחרונה. בניינו נישאו, נולדו לנו נכדים, נהנו ואהבנו להיות סבא וסבתא.

בשנת 2017 שלמה נפטר. הכאב וההלם היו קשים. חיינו ביחד 55 שנים יפות ומאושרות, מלאות באהבה ובחוויות. כעת אני בת 85, מוקפת באהבה של בניי, נכדיי וזיכרונותיי. כמה נכונה האמרה "אין כמו המשפחה!".

הזוית האישית

יהלי: במהלך העבודה גיליתי הרבה דברים על סבתא שלי ועל ההיסטוריה המשפחתית. נהניתי לשבת עם סבתא שלי, לשמוע על השורשים ולראות תמונות מפעם.

סבתא מינה: כשיהלי הציע לי לעשות את העבודה הייתי מאוד גאה שהוא בחר דווקא בי מה שחיזק את הקשר והאהבה הקיימת בינינו.