מאגר סיפורי מורשת

שלום אני אורה שרהוייסקי, שם משפחה של נעוריי גולדשטיין ואני סבתא של נועם גריאני. נולדתי וגדלתי עד גיל 15 בקישינב עיר הבירה של מולדובה בברית המועצות. גרתי בבית קטן וישן ברחוב "ריצ'ניה", השכנים שלנו היו גויים.

למדתי בבית ספר מספר 36, לא נתנו שמות לבתי ספר כמו בישראל, בתי הספר היו לפי מספרים. בכיתה בה למדתי למדו כמה ילדים יהודים, שהיו חברים שלי, רובם עלו לישראל. אני בקשר עד היום עם חברה שלי בלה, שהיא חברה מכיתה א".

השלטונות בברית המועצות אסרו על היהודים לחגוג את חגי היהדות (ראש השנה, פסח) המשפחה שלי לא ויתרה לחגוג והיינו חוגגים בבית בסתר. דוד של אמא היה דתי ,לקראת פסח היה מביא מצות שמורות. זוכרת את הטעם המיוחד של המצה. ההורים דאגו כל פעם להזכיר לי, לא לדבר בחוץ עם חברים על מה שקורה בבית. הפחד משלטונות תמיד הטריד, מאחר והמשטר היה אנטישמי ורדף יהודים. אני זוכרת שהייתה לי חברה טובה מהכיתה לא יהודייה שההורים שלה לא נתנו לנו לשחק יחד ולהיפגש והיא תמיד הייתה אומרת  לי "חבל שאת יהודייה".

שנת 1964 כיתה א בעיר קישינב

השלטונות של רוסיה לא אפשרו לצאת לעזוב את ברית המועצות רצו להקשות על היהודים. רק בסוף שנת 73 קיבלנו ויזה אחרי מספר רב של בקשות וסירובים. ההורים היו צריכים להשיג אישורים אחרונים ליציאה סופית כולל אישור מביה"ס בו למדתי, אני זוכרת אסיפה גדולה באולם ביה"ס מול כל התלמידים, מנהל ביה"ס שאל: "למה את עוזבת למדינה עוינת  ותוקפנית, הישראלים הורגים ילדים ערבים, פולשים לשטחים של פלסטינים." התלמידים ישר תקפו אותי ואמרו לי "את בוגדת", אפילו הציעו לי להישאר שההורים יעזבו לישראל  בלעדיי, בסופו של דבר סילקו אותי מביה"ס ונתנו לי אישור עזיבה. רק בתחילת שנות ה- 70 ניתנה הזדמנות ליהודים לעזוב.

עליתי לישראל בתחילת שנת 1974 עם ההורים שלי: אבא אליה ואמא פרל. אבי תמיד רצה לעלות לישראל למען איחוד משפחות, האחים שלו עלו לישראל בשנת 1948 מרומניה.    כשהגענו לישראל, נציג הסוכנות היהודית של העולים החדשים שלח אותנו משדה התעופה לירושלים לדירה קטנה של סוכנות. נתנו לנו 3 מיטות מתקפלות, שלוש שמיכות, שלוש צלחות פלסטיק וכפות, הגענו עם מזוודה שבה קצת בגדים, מחברות וספרים ברוסית.

ההורים שלי דאגו שאתחיל ללמוד בבית הספר, אך לא היה בית ספר בירושלים שרצה לקבל אותי כי לא ידעתי עברית. פקיד מהסוכנות נתן להורים הפניה לבית ספר חקלאי פנימייה מאיר שפיה ליד זכרון יעקב. בפנימייה הייתה כיתה של ילדים עולים חדשים כמוני. לא הייתה ברירה נסעתי מירושלים לבד לתל אביב באוטובוס ומתל אביב לזכרון יעקב. לא ידעתי מילה בעברית, רק בידי פתק, שכתוב בעברית מאיר שפיה. כשהגעתי לזכרון יעקב כבר פספסתי את האוטובוס שמגיע לפנימייה ואז נאלצתי ללכת ברגל לבד עם תיק קטן ולא ידעתי בדיוק לאן ללכת. המרחק היה כ- 3 ק"מ, חשבתי לעצמי שלעולם לא אגיע למקום וגם בכיתי בדרך.

בפנימייה היו ילדים ממשפחות סוציו אקונומי נמוך, ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים להורים גרושים, ילדים משפחות ברוכות ילדים, שלא הייתה אפשרות לגדל אותם וכיתה אחת שלנו של עולים חדשים מרוסיה.

הילדים בכיתה ידעו קצת עברית, כי התחילו לימודים בחודש ספטמבר בתחילת שנת הלימודים, אני הגעתי לפני פסח. הילדים בכיתה כבר היו מגובשים ואני ילדה חדשה, היה לי מאוד קשה כי אף פעם לא הייתי לבד בלי אמא ואבא רחוק מהבית במדינה זרה. לא היו לי חברים ולא ידעתי עברית. מילה ראשונה שלימדו אותי לכתוב בעברית הייתה מילה "לימון"  לימון אומרים גם ברוסית.

כבר בימים הראשונים בכיתה המורה לעברית שינתה לי את השם.השם שלי היה סבטה והיא אמרה שבישראל אין שם כזה, ואמרה שמהיום שמך "אורה", כך נשארתי עם השם אורה. היא פשוט תרגמה פירוש המילה  "סבט" זה אור ברוסית.

זוכרת שלא היו ממתקים וחטיפים , פעם בשבוע הייתי קונה במכולת שהייתה בכפר פיתה וחפיסת שוקולד. את השוקולד הייתי מכניסה לפיתה ואוכלת וזה היה כל כך טעים! לפעמים לארוחת ערב היו מחלקים בחדר אוכל של הפנימיה משהו ירוק זה לא היה מלפפון, לא ידעתי מה זה ואיך אוכלים את זה, תנחשו …. זה היה אבוקדו! מאיר שפיה הוא בית ספר חקלאי, היו שיעורים בחקלאות יצאנו לעבוד במטע בננות, לשדה תפוח אדמה, אך יותר נהניתי לקטוף קלמנטינות בפרדס.

היה מאוד קשה להיות בפנימייה מבחינה נפשית ורגשית, פעם בחודש הייתה אפשרות לחזור הביתה לסופ"ש הגעגועים היו קשים. ההורים יכלו לבקר אותי גם בפנימייה בפעם בחודש בסופ"ש, אך להוריי לא הייתה אפשרות מכיוון שלא הייתה תחבורה ציבורית ולא היה להם רכב. לכן לא ביקרו אותי רק פעם אחת ויחידה כשהייתי מאוד חולה. דוד שלי משה הביא את אבי לבקר אותי באמצע השבוע. אני זוכרת את ההתרגשות ואיך הייתי מופתעת כשאבא הגיע, הוא הביא לי קופסה מלאה בתותים וישר הכנסתי לארונית שליד המיטה כדי שאוכל להתענג עליהם כשאני ארגיש יותר טוב. לאחר הביקור של אבי נכנסתי למיטה ונרדמתי וכשהתעוררתי רציתי דבר ראשון לאכול מתותים אך לצערי מישהו לקח ללא רשות ואפילו לא השאיר לי תות אחד, זוכרת שהייתי עצובה.

נשארתי בפנימיה כי לא הייתה להורים ולי ברירה והייתה לי מטרה ללמוד עברית ולסיים תיכון. למדתי 3 שנים, סיימתי כיתה יב' עם תעודת בגרות מלאה. כשהייתי ילדה קטנה שיחקתי תמיד עם בובה , אני הייתי "אחות" עושה זריקות ושמה תחבושות לבובה שלי החולה. חלמתי להיות אחות, אחרי שסיימתי תיכון במאיר שפיה נבחנתי להתקבל לבית הספר לסיעוד בתל השומר, אך נכשלתי במבחן, בגלל הקושי בשפה.

החיים הובילו אותי למסלול אחר, אומנם לא במקצוע כאחות, אך עבדתי במערכת הבריאות. למדתי מקצוע חשבת שכר, סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה חיפה, עבדתי 37 שנים בבית חולים "מעלה הכרמל " וברמב"ם הקריה הרפואית. הועסקתי בתפקיד ניהולי כמנהלת מחלקת שכר, כיום אני גמלאית חודשיים.

תעודת הוקרה על עבודתה של סבתא אורה כשפרשה לגמלאות

אני לא התגייסתי לצה"ל , כי התחתנתי בגיל צעיר בירושלים כדת משה וישראל. הבעל שלי בוריס, סבא של נועם, היה שכן שלי, גרנו ברחוב הדודאים בירושלים. הכרנו כשכנים.

יום החתונה של סבתא אורה וסבא בוריס בתאריך 30/6/1977

התאהבנו והתחתנו. יש לנו שלושה ילדים: בן , ושתי בנות ושישה נכדים.

הזוית האישית

סבתא אורה: "אימי תמיד אמרה :"בבוקר אל תשירי כי כל היום תבכי", אך אני הייתי ילדה וגם נערה שמחה ותמיד פצחתי בשיר בבוקר. אני חושבת שראוי לפתוח את היום בשיר זה עושה את היום שמח ומצב רוח טוב."