מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל דולב ברונשטיין, מורה מובילה בתכנית הקשר הרב דורי. אני מביאה בפניכם חלק בהיסטוריה של עם ישראל שלא רבים יודעים אודותיו:

תלמידי ישראל (וגם המורים, למרבה הצער) חשופים למידע חלקי בנושא ניל"י. כולם מכירים את ה'טלנובלה' שהתרחשה בבית אהרונסון ואת "שרה גיבורת ניל"י" בלבד.  מבלי לגרוע מסיפור הגבורה של שרה אהרונסון – במחתרת מילאו תפקידים כ- 30 אנשים ממקומות שונים, בני דתות שונות  – כולל נשים.

אנשי מחתרת ניל"י

חלקם לא נהנו ממנעמי החיים בבית אהרונסון ומקירבתם למשפחה, ומתוך אידיאולוגיה סיכנו את חייהם וחיי בני משפחותיהם למען המטרה.

סבא שלי, מנשה ברונשטיין ומשפחתו, התגוררו בבית שמול בית אהרונסון (הבית קיים עד היום, בו התגוררה דודתי רחל ז"ל, אשת אחד מבניו שנקרא נילי). הוא היה נשוי עם חסיה לבית קרניאל, שניהם בני דור שני למייסדי המקום שהגיעו באונייה "טטיס" בשנת 1882 מרומניה היישר ליישוב של זכרון יעקב. נולדו להם חמישה ילדים: מרדכי, טובה, נילי, רות (אימא שלי) וגאולה.

עץ התות הגדול הנמצא בכניסה לחצר עד היום, היה מקום הכינוס של כל צעירי המושבה עם ערב. הבית היה פתוח ונדיב לכל אחד – למרות המצב הכלכלי הקשה.

סבא שלי היה בין ראשוני המתגייסים למחתרת בשנת 1917 ותפקידו היה איסוף מודיעיני. את הידיעות שאסף מן הרכילויות ששמע בין אנשי היישוב (שחלקם לא תמך בפעילות המחתרתית והתנגד לה באופן פעיל וסביל), ומן החברויות שיצר עם חיילי הצבא הטורקי. חלק מהידיעות אף הגיע ממקומות אחרים בארץ. פעם בשבוע היה מרכז את הידיעות ודוהר על סוסתו לעתלית, כדי לפגוש את אהרון אהרונסון בחוות הניסיונות שלו, שם עשו אבחנה בין העיקר לטפל ושלחו באמצעים שעמדו לרשותם (יוני דואר ואיתות) את הידיעות לאוניה הבריטית "מנגם" שעגנה בלב הים. הוא סיכן את חייו – ואת חיי משפחתו ולמרות זאת – המשיך בפעלו.

לכתבה המתייחסת אל פעילותו במחתרת, לחצו על הקישור: גיבור מחתרת ניל"י שלא הכרתם

במהלך שירותו נתפס, עונה בכלא הטורקי – אך סירב למסור מידע. הוא נשלח לכלא חאן אל באשה בדמשק וישב שם שנה, הוא שוחרר עם כיבוש הארץ בידי האנגלים. ובינתיים, בבית, בעוני ובמחסור – גידלה חסיה את שלושת הילדים, ללא סיוע מאף גורם (לאחר ששוחרר נולדו שתי בנות נוספות). תושבי המושבה זכרון יעקב היו חלוקים ביחסם לרעיון ולאנשי המחתרת. גם משפחת אהרונסון לא הושיטה עזרה למי שנקלע למצוקה, יותר נכון יהיה לומר – הם לא ראו אף אחד חוץ מאשר את עצמם, עסוקים בסכסוכים המשפחתיים שלהם ובמערכות היחסים ההזויים שלהם.

סבא שלי שרד את התקופה, חזר הביתה והיה פעיל ציבורי. בשנת 1939, בזמן המרד הערבי הגדול (שנחשב לאינתיפאדה הראשונה) נסע באוטובוס בעיר חיפה, יריות שנורו על האוטובוס פגעו בו והוא נפצע קשה. לאחר כמה ימים בבית חולים הוא נפטר. הוא הוכר כחלל מערכות ישראל עקב כך, ושמו חקוק באתר "יד לבנים" בזכרון יעקב.

עם מותו התפרסמו כתבות בעיתון המתארות את אישיותו ופועלו והספדים בהם הוקרה על אישיותו ופעלו. בשנת 1940 הוציא ההיסטוריון והסופר אריה סמסונוב את הספר "מנשה ברונשטיין אישי נילי".

לכל חמשת ילדיו של מנשה ברונשטיין נולדו בנים בכורים, כולם קרויים על שמו.

הזוית האישית

חסיה: הייתה לי חוויה מעצימה לכתוב אודות סבי ולשתף בפרק מההיסטוריה של מדינת ישראל. התרגשות גדולה לי ולכל בני דודי שמשהו מהאיש האמיץ והמיוחד הזה יישאר!